את לא מאמינה, אבל כבר בגיל ארבע־עשרה התחלתי להתמודד עם מיגרנות המיפלגיות כאבי ראש כל כך נדירים שיכולים פשוט לשתק לי חצי גוף. למשך עשור כל הסיפור היה יחסית צפוי, צץ פעם בחודש, לקח לי את הכוח בצד שמאל, גרם לי לדבר מוזר כאילו יצאתי משבץ, ואז נעלם. עד שיום אחד, הכל התהפך פתאום זה נהיה כרוני, לא צפוי, פשוט אכזרי. לא הצלחתי לעבוד, הראש שלי לא תפקד. ישבתי אצל רופאים, מומחים מכל הסוגים, ניסיתי כל תרופה אפשרית, בוטוקס בראש, דיאטות שלא נגמרות, זריקות מעלות דמעות כלום. רק משככי כאבים חזקים עזרו במשהו. עד שיום אחד, בערך לפני שנתיים-שלוש, העלו לי הצעה כזו, הכי ישראלית-מוזרה-מיואשת: “אולי הריון?”
אז ככה, אני נויה גל-כהן, תל אביבית מבטן ומלידה. עד שהתחילו המיגרנות הייתי רכזת פרויקטים צעירה במשרד אדריכלות שצמח במהירות. אהבתי את המרוצים, את היעדים, את האנשים, את התחושה שיש לי משמעות. ואז, פתאום, עם כל התקף, העולם שלי הצטמצם, מהרגע להרגע. במשך כמעט שלוש שנים ניסו הרופאים כל טיפול שאפשר. גלגלתי שמות של תרופות שכל אחת גרועה מהשנייה, בוטוקס בקרקפת ובצדי הלסת, חסימות עצביות לשבוע אחד זה קצת עבד ואז שוב נשבר הכול.
היו ימים שלא הצלחתי להתרומם מהמיטה. ימים שבהם בעל שלי, דניאל, עזר לי להתקלח כי חששתי איפול מהמקלחת. עזבתי את העבודה, איבדתי עצמאות, ואיכשהו גם את הביטחון שלי בעצמי זה חיסל. הדבר היחיד ששמר אותי תפקודית היה אופטלגין חזק שדיקא לא סובלת לקחת, אבל פשוט אי אפשר בלעדיו.
ואז, המומחים הגיעו עם הרעיון המשוגע להיכנס להריון. שלושה נוירולוגים אמרו: “יש נשים, אצלן הריון ‘מאפס’ את ההורמונים.” אי אפשר לשחזר את זה בתרופות, זה פשוט… קורה. דניאל ואני נבהלנו. זה לא ממש איך שדמיינו שנעשה ילד. “זה הימור,” אמר לנו ד”ר לוין, “אבל אולי זה יעצור לך את המיגרנות לחלוטין.”
זה הלחיץ. חששתי להביא ילד כשאני בקושי מתפקדת. מה אם זה לא יעבוד? ומה אם אגזול ממנו אמא ואחראית? ד”ר לוין הציג את זה עניינית יש סיכונים, אולי לא יקרה כלום, אבל יש סיכוי שכן. משהו במשפט הזה תקע לי בראש כמו אבן. במיוחד בלילה ההוא, אחרי התקף נורא שהתעוררתי ממנו על רצפת האמבטיה ושלחתי מבט לדניאל: “אני לא יכולה כבר. פשוט לא.”
ישבנו, דיברנו, בלי פילטרים, ובסוף דניאל חייך ואמר משפט שאני לא אשכח בחיים: “אם זה מה שיחזיר לך חיים הילד שלנו יידע שתצילי אותנו כולנו.”
החלטנו לנסות.
הריון זה לא איזה קסם אינסטנט. לקח לנו שבעה חודשים של כישלונות, בדיקות דם, מעקבים, עד שסוף כל סוף הופיעו שני פסים ורודים. בכיתי כמו ילדה קטנה, דניאל נלחץ, אבל זה היה בכי של הקלה.
השליש הראשון היה קשוח: הורמונים משוגעים, בקרים של בחילות, ימים שהייתי בלי אוויר. המיגרנות עוד לא נעלמו, אבל עליתי לקצת שיפור ההתקפים נעשו נדירים יותר. פתאום היתה לי תקווה זעירה שיום אחד העניין ייגמר וזה לא ינהל אותי יותר.
חודש שישי, אני מופתעת לגלות שעבר יום שלם בלי כאב. עמדתי בקופה בסופר והשארתי שם מטבעות של עשר שקל כי התייפחתי באמצע התשלום. כל כך הרבה זמן לא היה לי רגע כזה של חופש.
דניאל התחיל לחייך שוב, ואני הרגשתי שקצת חוזרת לעצמי. אבל אז הגיע הסיבוב הבא.
איפשהו בחודש שביעי, התעורר התקף מוזר פתאום לא ראיתי כלום לדקה, אחר כך איבדתי תחושה בשתי הידיים. ישר שלחו אותי למיון. שם הרופא זרק את המילה ששנאתי לשמוע: “רעלת הריון.”
הכל נהיה חירום. לחץ דם טס, הבייבי בסכנה, העצבים על סף פיצוץ. שוב בית חולים איכילוב, הרופאה מחייכת אבל העיניים שלה דואגות. דניאל כמעט עבר לגור לידי שם, ישן על כורסא רעועה, אוכל טוסטים מגעילים מהקפיטריה, אוחז לי את היד תוך כדי מדדים.
כל יום הספירה לאחור. בשבוע 35 הלחץ טס למעלה, קיבלתי כאב ראש אכזרי, פחדתי מהתקף המפחיד ההוא, אבל זה לא היה אותו סוג. הרופאה שחררה פקודה שבקושי הצלחתי להכיל: “נויה, יולדים מיד.”
הסתכלתי על דניאל, וחגנתי זה מוקדם מידי? התינוקת תשרוד? הוא לחש שהיא חזקה, אבל הקול התבקע.
לידה מאולצת, בצהריים, חדר לידה מלא מכשירים ואחיות טרודות. חיברו אותי למגנזיום, כאילו שמו לי משקולות על הגוף, הזמן נמרח בלי סוף.
אחרי שתים עשרה שעות סבל, בשעה שלוש בלילה, נולדה לנו רומי, עם ציוץ מתוק וצרוד שהפיג את המתח בחדר.
קטנה, אבל מושלמת.
החזקתי אותה קרוב, דמעות על הפנים, דניאל מנשק לי את המצח, “עשית את זה. היא פה.”
וככה בא גם הנס האמיתי. חודשיים אחרי הלידה, בלילה אחד, קלטתי שלא הרגשתי מיגרנה כבר שבועות. עד החודש הרביעי לא היה התקף אחד. בתשיעי ד”ר לוין כתב לי בפרוטרוט הגרפים: “נויה, המיגרנות שלך ברמיסיה מוחלטת.”
חזרתי לעבוד, התחלתי לרוץ שוב, תכננתי עתיד בלי הפחד מהתקף שישבית אותי באחת.
לפעמים אני מסתכלת על רומי ישנה ותוהה איך הדבר הקטן הזה הצליח לאפס לי את כל החיים. זה לא שקרה פתאום קסם מיד, אבל זה שינוי אמיתי כזה שקשה לתאר, כמו זריחה שרק אחרי זמן מבינים שהיא הגיעה.
המיגרנות הן לא פשוט נעלמו. הן שחררו אותי.
