למה בכלל להתחתן, כשאני כזה בחור נאה ומצליח? חושב לעצמו עידו. מתי כבר תבוא לנו נכדה? מהרהרים הוריו.
עידו מסיע את חברתו לביתה וחוזר לדירתו.
הוא מכין לעצמו חביתה עם פסטרמה. מתיישב ליד השולחן, מדליק את הטלפון שכבה כל הלילה, ומתחיל לבדוק שיחות שלא נענו.
אמא התקשרה, ממלמל עידו. שוב תגיד לי שאני כזה לא יוצלח…
לא יוצלח הוא ממש לא. עבודה טובה, דירה שלושה חדרים ברמת גן ורכב חדש מספרים סיפור אחר. אבל הנה, כבר בן עשרים וחמש ועדיין רווק.
למה לי להתחתן, כשאני נראה טוב ומצליח? שוב שואל את עצמו.
מתי יגיע לנו נכד? ההורים לא נותנים מנוח.
עידו מחייג לאמא:
שלום אמא! מה שלומך? הוא שואל.
בסדר, חמוד. ולאבא שלך גם. אולי תבוא סוף סוף לבקר? ברכב שלך לוקח חצי שעה, וכבר חודשים לא ראינו אותך. אבא צריך להכין את הערוגה, עוד מעט שותלים תפוחי אדמה.
אמא, היום אני עמוס. בשבת הבאה בטוח אגיע.
וגם תבוא סוף סוף עם החברה שלך?
אמא, הפעם באמת, בשבת הבאה אגיע עם חברה. מבטיח! הפתיע אפילו את עצמו.
את באהבתך?
עוד לא…
בן שלי, אני כל כך שמחה בשבילך! מחכה לכם בשבת, אכין הכול מה שאתה אוהב!
אחרי השיחה עידו שוקע במחשבות:
בשביל מה הייתי צריך להבטיח? ולמי בכלל אביא? אולי את רותם? למרות שאמא בטוח תעשה פרצופים, ובטח רותם לא תאהב את האווירה הזו. אבל נו, אורחת אפשר להביא. טוב, קודם אלך לישון…
הוא משאיר את המחבת עם שאריות החביתה, ונכנס למיטה.
כשמתעורר, נזכר בהבטחה לאמא ומצלצל לרותם.
מה שלומך, יפה שלי? הוא פונה לטלפון.
אהלן עידו, קולה קר.
רותם, לא ישנת טוב? אני קופץ אלייך.
עידו, אין טעם להיפגש יותר. יש לי תכניות חדשות לעתיד.
איזה תכניות? הוא מתחיל להתרגז.
אני מתחתנת.
אני מיד בא אלייך ואל החתן שלך…
השיחה התנתקה.
עידו מזרוק את הטלפון בעצבים על הספה. הוא תמיד היה זה שעוזב ועכשיו עוזבים אותו.
הוא נכנס למקלחת, אחר כך מכין קפה במטבח וחושב לעצמו:
איפה עכשיו אני אלמד להורים כלה? אולי מישהי מהעבר? אבל אם אזמין מישהי, בטוחה תחשוב שאני רוצה חתונה.
הוא לא מספיק לשתות, והאוטו שלו מופעל אזעקה. הוא רץ לחדר. שם את הרכב תמיד מאחור, כדי לראות אותו מהחלון גם בלילה. ליד הרכב שלו עומד גבר כבן חמישים, בוהה בחלון.
מי זה בכלל? תוהה עידו.
הוא נועל נעליים ויוצא החוצה. מתקרב לרכב.
תגיד, מה אתה עושה כאן? שואל אותו.
תקשיב, עידו, עונה הזר בביטחון. תתרחק מרותם, אחרת אל תתפלא למה יקרה.
תעזוב אותי באמא שלך…
פתאום מגיח בחור חסון.
עידו מנסה להגיב ואופל חושך.
עידו, עידו!
מעליו כורעת בחורה צנומה ואפורה. עובר בו הבזק: אני מכיר אותה מאיפשהו.
אתה קולט? אולי לקרוא למד”א?
לא צריך. באוטו יש לי הכול לערכת עזרה ראשונה, הוא מחייך. תסתדרי?
בטח, אני למדתי סיעוד.
עידו מתבונן בה ונזכר היא גרה בבניין ליד, תמיד אומרת שלום. תמיד חשב שהיא ילדה. מנסה לנחש את שמה. הבחורה מרגישה בזה:
קוראים לי נועה, אני מהבניין ממול.
תיכנסי, נועה, הוא פותח דלת אחורית. הנה ערכת עזרה ראשונה.
הוא מתיישב מלפנים. נועה מסדרת הכול.
זה כלום, בקטנה, היא אומרת.
תודה רבה!
עידו מסתכל במראה בעיניה, הן שואלות:
אני יכולה ללכת?
בואי, נשתה קפה, לא הספקתי לאכול בבוקר.
עם הבגדים האלו? היא מצביעה על טרנינג.
גם אני ככה.
לא, עזוב.
טוב, עידו מחייך. נלך אחר כך, אחרי שנתלבש.
אחרי חצי שעה היא יוצאת בשמלה עם איפור זול. לעידו פתאום מתחשק לטייל ברגל.
נועה, נלך לטייל רגלית?
יאללה, והיא תופסת את ידו.
בדרך נועה מספרת סיפורים בלי הפסקה. הם נכנסים לבית קפה קטן בתל אביב, מתיישבים לשולחן. הוא דוחף לה תפריט:
נועה, תבחרי מה שאת רוצה!
היא עוברת על התפריט ובודקת קודם את המחירים ולא את המנות. מבין שאין לה הרבה ניסיון במקומות כאלה, הוא מסמן למלצר.
תביא לה משהו באמת טעים, וגם קפה.
ואתה?
לי רק קפה.
יש עוגה ביתית, ממש מצוינת.
תביא.
אחרי הקפה הם הולכים הביתה, מתפצלים מתחת לבית שלה…
…העבודה גולשת במהירות. ביום שישי עידו חוזר הביתה מהמשרד.
הבטחתי לאמא מישהי לשבת מה עושים?
הוא נכנס למטבח, מרתיח מים, מכין לעצמו סנדוויץ’, הראש עדיין בסיבובים.
אבוא לבד אמא שוב תהיה מאוכזבת. חייב לחשוב על פתרון…
פתאום נופל לו האסימון!
אם אביא את נועה?! אמנם מאז לא נפגשנו, רק חולף שלום פה ושם. אגיד לה שעבדתי קשה.
…הוא אוכל במהירות, מתגלח, מתלבש יפה ויוצא החוצה.
הוא יודע באיזה בניין היא גרה, אבל יש שם חמישה-עשר דירות, והוא לא מכיר כלום חוץ מאת שמה.
הוא עומד כמה דקות בחצר, ומתי שנועה יוצאת פתאום בריצה כנראה ראתה אותו מהחלון.
היא עוצרת במבוכה.
שלום נועה!
שלום עידו! פניה מאירות כולן.
החלטתי להזמין אותך לטייל.
שוב, אני לא מאורגנת…
יש לי זמן לחכות, הוא מחייך. חצי שעה תספיק?
בהחלט, והיא נכנסת שוב פנימה.
נועה, מה קורה? מופתעת אמא שלה.
אימא, אני יוצאת לטייל.
למה כל כך מהר?
אבל הבת לא עונה, רצה מחדר לחדר. האמא מתקרבת לחלון וקוראת מיד:
רגע, את הולכת לטייל עם עידו?
כן.
למה את צריכה את הבחור הזה, עם כל היפות שרצות אליו?
אימא, מספיק לכעוס!
איזה שטות!
נועה כבר בורחת לחדרה. היא מבינה שכל השכונה תדע, ועדיין זה לא מזיז לה.
כולם יודעים מיהו עידו ומי היא, ותמיד תיארו אותה ‘השקטה’. עכשיו יוסיפו ‘הייתה’. אבל לה כבר לא אכפת.
נועה יוצאת מהבניין לא מסתכלת לאחור, יודעת שאמא מציצה מהחלון. היא לוקחת את עידו ביד ושואלת:
לאן נלך?
נלך לפארק, נשב בבית קפה, נסתובב קצת תחת הירח…
הם מבלים בפארק, יושבים לקפה, מתחבקים לאור הירח. ואז אמא מתקשרת.
נועה, כבר אחת בלילה!
אני באה! והיא מורידה עיניה במבוכה. עידו, אני חייבת כבר הביתה.
אקפיץ אותך…
ליד הבניין הם עוד פעם מתחבקים. ואז הוא מציע אפילו לא שואל, אלא קובע:
מחר תבואי איתי להורים שלי…
… גבריאל! קוראת אמו כשעידו מגיח ברכב לחצר. עידו בא!
אולי סוף סוף הוא זוכר שיש לו משפחה?
והוא עם בחורה! צהלה אמא, ממהרת לחצר.
אילנה ניגשת אליו, בודקת את חברתו.
היא פונה לנועה:
איך קוראים לך, נשמה?
נועה, עונה, מובכת.
אני אילנה. כנסי, כנסי!
תודה!
האבא יוצא החוצה, מיד פונה לנועה בשמחה:
סוף סוף יש לבן שלנו חברה נורמלית. איך קוראים לך?
נועה.
לי קוראים גבריאל. תקראי לי דודה גבריאל.
נועה לא ציפתה לקבלת פנים כזו. היא חשבה שההורים יתפסו פנים חמוצים כשרואים בן כזה יפה ו’סתם’ מישהי כמוה. אבל הם מרוצים וזה כתוב להם על הפנים.
הם נכנסים פנימה. נועה המומה מהשולחן נראה כמו לשבת חג!
מתחילים לתחקר אותה. נועה רגילה, מהמשפחה הפשוטה. היא חשבה שהוריו של עידו יהיו מאוד מעונבים, והם, פשוטים בדיוק כמו הוריה.
להיפך היא רואה אושר בעיניהם על שהיא בת של משפחה פשוטה.
בסיום הארוחה, עידו עם אביו בחוץ עובדים בגינה. נועה פונה לאילנה:
אילנה, אפשר לעזור לך לפנות שולחן ולשטוף כלים?
בטח, בואי ביחד, והחיוך של אילנה רחב.
אחרי שהגברים מסיימים את הגינה, הכול עוזרים לשתול תפוחי אדמה.
כשמסתיימים, נועה אומרת בעצב:
חייבת לחזור הביתה, אמא שלי תדאג.
נועה, מה את אומרת? אילנה פונה אליה. תישארי פה הלילה, נאכל יחד ארוחה, מחר תיסעי.
אני לא בטוחה, שומעים שהיא רוצה להישאר.
תתקשרי לאמא, אומרת אילנה.
נועה מוציאה טלפון, מתקשרת:
אימא, אפשר להישאר אצל עידו הלילה?
את יודעת על מה את מדברת? הבטחת לחזור היום!
נועה, איך קוראים לאמא שלך? אילנה קופצת על ההזדמנות.
רבקה.
שלום רבקה, מדברת אילנה, אמא של עידו.
שלום!
אני מבקשת, תני לנועה להישאר אצלנו הלילה, הכל תחת אחריותי. יש כאן מלא חדרים, יישן בחדר נפרד.
האמת, אין לי מילים…
רבקה, הבת שלך פשוט זהב…
עוד חצי שעה הן מדברות בצחוק.
…רק למחרת בערב, הם מתחילים לארגן את החפצים. אילנה דוחפת לחשבון את הסלים.
זה לעידו, וזה לשניכם.
אילנה, למה כל כך הרבה אוכל?
בעיר רק אוכלים ג׳אנק, לא פלא ככה רזית!
אחר כך אילנה פונה לבנה, שיושב עם אבא:
הגשתם כבר בקשה לרבנות?
אימא, איזה רבנות?! אנחנו אפילו לא דיברנו על זה…
אז תדבר!
אימא, נדבר…
תיזהר לא להפסיד כזו, והיא מאיימת באצבע לא תביא אחרת!
ברגע שהרכב יוצא, אילנה שולפת טלפון:
רבקה, החזרנו אותם. הכל בסדר. שלחתי לך מלא פירות וירקות.
אילנה, תודה! לא היית צריכה.
הכול בסדר! בקרוב ניפגש לברית?…
אותה את אומרת, אבל רוח טובה בקולה של רבקה.
של עידו כבר עשרים וחמש, דירה יש, רכב, מה עוד צריך? רק שלא יודע מה עובר על נועה שלך בראש…
היא מאוהבת עד מעל הראש!
אם לא אנחנו, מי ילמד אותם קצת שכל, אילנה צוחקת, ומסתערת במלוא המרץ להחתן את בנה.
עידו שלך באמת בחור טוב…
נועה שלך ילדה נהדרת, רצינית ועובדת…
עידו נוהג בתל אביב, מחייך כל הדרך הביתה. נועה לא עומדת בזה:
עידו, מה הסיבה לחיוך?
ההורים שלי ממש התלהבו ממך.
אל תגזים…
אמא אמרה לא לאבד בחורה כמוך.
ואתה…
אין סיכוי שאאבד!
והם מסתכלים זה לזו, בעיניים נוצצות מאהבה…
