תגיד, שמעת פעם את ההתלבטות הזאת “בשביל מה לי להתחתן בכלל, אני צעיר, מצליח ונראה טוב”? זה מה שתומר כל הזמן חשב לעצמו. אבל אמא ואבא שלו רק חיכו לרגע שכבר יהיו נכדים.
תומר החזיר את הידידה שלו הביתה ונסע לדירה שלו חזרה בתל אביב.
הוא הכין לעצמו חביתה עם פסטרמה, התיישב מול השולחן, והדליק את הסלולרי שהיה על מצב שקט כל הלילה התחיל לעבור על הודעות ושיחות שלא נענו.
“אמא התקשרה,” הוא מלמל לעצמו, “הנה, עוד פעם היא תגיד לי כמה אני לא יוצלח…”
ברור שתומר לא היה לא יוצלח. אחלה עבודה, דירה משלו שני חדרים באמצע תל אביב ואוטו חדש. ובכל זאת, עשרים וחמש והוא עדיין רווק.
“בשביל מה לי להתחתן כשאני בחור כזה מצליח?” תומר חשב.
“איפה הנכדים? מתי נשמח בנכדים?” חשבו אמא ואבא.
אז תומר חייג לאמא:
“מה נשמע, אמא? מה שלומך?”
“שלומי טוב,” היא ענתה בקיצור.
“ושל אבא?”
“גם של אבא. אבל מתי תבוא לראות אותנו? מה, רבע שעה על איילון קשה לך לנסוע? אנחנו חודשים לא רואים אותך. אבא מתכנן לחרוש בגינה, הגיע זמן לשתול תפוחי אדמה.”
“אמא, היום לא מסתדר לי. שבוע הבא בטוח אבוא.”
“כבר כמה פעמים הבטחת שתגיע ועוד עם החברה שלך.”
“אמא, יאללה שבוע הבא אני לגמרי מגיע עם חברה. מבטיח!” זה נפלט לו בלי שחשב.
“עם הארוסה שלך?”
“עדיין לא ממש…”
“בן שלי, אני כל כך שמחה! מחכה לכם בשבת. אבשל לך מלא מה שאתה אוהב!”
תומר נתק את השיחה ומה זה נכנס ללופ במחשבות…
“מה היה לי להגיד שטות כזאת?! את מי אביא לשם בכלל? נויה? אולי דווקא כן… נישן קצת ואראה… למרות שההורים לא יתלהבו ממנה וגם היא לא תעוף על לישון אצל ההורים במושב. אבל נביא אותה. יאללה, הולך לישון…”
את הסיר עם החביתה השאיר על השולחן ונשפך למיטה.
כשקם, נזכר בהבטחה לאמא, התקשר לנויה.
“היי יפה שלי!” הוא אמר בקול קצת עייף.
“שלום, תומר,” היא ענתה קרה כזו.
“מה איתך, נויה? לא ישנת טוב הלילה? בא לי לבוא אלייך.”
“תומר, לא כדאי לנו להמשיך להיפגש. החיים שלי הולכים למקום אחר.”
“סליחה? איזה מקום? למה את מבלבלת?”
“אני מתארסת…”
“תכף בא, נראה מי זה הגבר…”
והיא ניתקה מיד.
תומר השליך את הטלפון בכעס על הספה. בדרך כלל הוא זה שנפרד, עכשיו נפרדו ממנו.
הלך לשטוף פנים, יצא למטבח, הכין קפה וישב בבהייה.
“במי אוכל פתאום להיזכר בתור ‘בת זוג’ בשביל ההורים? מה, אחת מהאקסיות? הן עוד יחשבו שזו אמיצה אותי חתונה…”
אזעקת הרכב שלו קטע את המחשבות. הוא קפץ מהסלון, נעל נעלי ספורט וירד לחנייה מאחורי הבניין, איפה שהאוטו החדש שלו עומד.
פתאום עומד לידו מישהו, נראה בן ארבעים פלוס, מסתכל לכיוון החלון.
“מי אתה בדיוק?” שאל תומר.
“תקשיב, ילד,” ענה הבחור, “אם תתקרב שוב לנויה, אל תתפלא אם יהיה לך עסק איתי!”
“כן, יאללה, תעשה לי טובה…”
פתאום מישהו גדול התקרב ונראה שמאוד לא בא לו טוב. תומר ניסה לענות וחטף חושך בעיניים…
“תומר, תומר!”
הסתכלה עליו מישהי, לא הכי בולטת, נדלק לא בראש “רגע, אני מזהה אותה מאיפשהו.”
“שומע אותי? צריך לקרוא למד”א?” היא שאלה.
“לא, באוטו שלי יש ערכת עזרה ראשונה,” הוא חייך. “את יודעת מה לעשות?”
“ברור, אני בוגרת מדעי הבריאות.”
תומר הסתכל טוב ואז זיהה היא מהשכנות, גרה מול הדירה שלו. כל פעם אומרים שלום במעלית, ותמיד חשב שהיא איזה תלמידת תיכון. איך קוראים לה? היא קלטה שהוא לא סגור:
“שמי רותם. אני גרה בדירה ממול.”
“בואי, רותם, תקחי את הערכה,” פתח לה דלת אחורית.
היא חיטאה הכל במקצועיות: “לא משהו חמור.”
“תודה.”
הוא הסתכל עליה במראה, ראה לה בעיניים: “ללכת אפשר?” נראה עליה שהיא לא יודעת אם להישאר.
“בואי, נשתה קפה, גם ככה עוד לא הספקתי לאכול.”
“ככה? בפיג’מה?” היא הסתכלה על עצמה.
“גם אני לא ממש בסטייל.”
“לא, עזוב, אני לא בנויה כרגע.”
“אז נחליף בגדים ואני אקפיץ אותך.”
אחרי חצי שעה היא ירדה בשמלת בד פשוטה ומאופרת בקטנה. לתומר פתאום היה חשק להסתובב איתה ברגל, בלי האוטו.
“רותם, בואי נטייל ברגל?”
“יאללה,” והיא לקחה אותו יד ביד.
הם הלכו לאורך השדרה, דיברו מלא. נכנסו לבית קפה קטן מקומי, התיישבו. הוא שם בפניה תפריט:
“רותם, תזמיני באמת מה שאת רוצה.”
היא פתחה תפריט, עיניים על המחירים פחות על מה שמציעים. כשהבין שזה פחות זורם לה, קרא מהר למלצר:
“ביא לה משהו ממש טעים וקפה, ולי רק אספרסו.”
“יש עוגת שמרים מגניבה, רכה וטריה עכשיו.”
“סבבה, תביא!”
אחרי שבילו יחד קצת, החזיר אותה הביתה. נפרדו ליד הכניסה.
השבוע עבר במהירות. בשישי בערב תומר הגיע מהעבודה ונזכר וואו, מה עשיתי, הבטחתי לאמא שאני בא עם בחורה. מה אני עושה עכשיו?
הלך למטבח, הרתיח קומקום, הכין לעצמו פיתה טוסט ועדיין כל המחשבות סביב השבת הזאת אצל ההורים.
“אבוא לבד. אמא שוב תהיה מבואסת. לא חייב לחשוב על פיתרון…”
ואז בא לו רעיון!
“מה אם אביא את רותם מהשכנות? לא דיברתי איתה מאז, אגיד שפשוט הייתי עסוק…”
הוא העיף על עצמו בגדים יפים, התגלח, וירד ליד הכניסה לבניין של רותם רק שהוא לא זוכר את הדירה, מהשם רק נשאר לו “רותם”.
עמד קצת, חיפש בעיניים בין חלונות, עד שפתאום ראה אותה מציצה מלמעלה וקופצת החוצה.
“שלום, רותם!”
“שלום, תומר!” חיוך ענק שלה מאיר הכל.
“רוצה לצאת לטיול איתי?”
“אני כרגיל על טרנינג…”
“מחכה לך, קחי חצי שעה.”
חזרה לדירה, מתרגשת.
“אמא, מה קרה?” שאלה אותה האמא.
“אני יוצאת רגע החוצה.”
“למה כל כך דחוף?”
רותם רצה בין החדרים.
“את יוצאת עם תומר, נכון?”
“כן…”
“למה לך בחור כזה מצליח? את ראית כמה בנות מסתובבות איתו?”
“נו, אמא, אל תכעסי…”
אבל רותם כבר קפצה עם חיוך מחדר לחדר. היא הבינה שעוד רגע כל השכונה תדבר שהיא יוצאת עם תומר כולם מכירים, אין מישהו שפספס את הכריזמה של תומר ואת השקט של רותם. עכשיו כל הסבתות בבניין יגידו: “הייתה” שקטה… אבל לה לא היה אכפת.
היא ירדה, יודעת שאמא בטוח מסתכלת מהחלון, תפסה את תומר ביד:
“לאן הולכים?”
“נלך לשדרות, ניכנס לבית קפה, נעמוד קצת מול הירח…”
עברו ערב מדהים בסמטאות הקטנות, הסתובבו יד ביד. אחר כך אמא של רותם התקשרה:
“רותם, כבר אחת בלילה!”
“באה! תומר, חייבת הביתה…”
הוא ליווה אותה לכניסה, שוב חיבק אותה.
ואז, לא בגישוש אלא בקביעה, הוא אמר:
“מחר באים יחד להורים שלי במושב…”
בשבת, כשאמא של תומר אסתר ראתה את האוטו מתקרב, היא רצה לאבא שלו, עוזי:
“עוזי! תומר הגיע!”
“סוף סוף נזכר בנו…”
“והפעם עם חברה!” אסתר חטפה נשימה ורצה החוצה.
אסתר ניגשה ישר לרותם:
“מה שמך, מתוקה?”
“רותם.”
“אני אסתר, טוב שבאת. בואי תיכנסי!”
“איזה כיף, תודה!”
עוזי גם הגיח החוצה, ישר למפגש:
“סוף סוף תומר מביא מישהי נורמלית! איך קוראים לך, חמודה?”
“רותם…”
“אני עוזי, תקראי לי דודי עוזי.”
רותם לא ציפתה לקבלת פנים כל כך חמה. היא דמיינה הורים חשדניים, אלה שפחות יפרגנו לה על איך שהיא נראית; אבל הם חייכו אליה כמו אל הבת שתמיד רצו.
נכנסה לבית השולחן ערוך כמו לאורחים של כבוד!
התחילו שאלות וסיפורים רותם ספרה שגדלה במשפחה רגילה, אף פעם לא חשבה שממשפחתה תהיה התלהבות, אבל ההורים הרגישו איתה בבית.
אחרי האוכל, תומר עם עוזי יצאו לחרוש בגינה. רותם ניגשה לאסתר:
“את צריכה עזרה עם הכלים?”
“בשמחה! ביחד זה הכי כיף.” אסתר חייכה כשעוד חצי מליון דולר.
אחרי שכולם שתלו תפוחי אדמה רותם אמרה פתאום:
“אני צריכה לחזור, שלא אמא תכעס…”
“אין מצב! עכשיו אוכלים ערב, תליני אצלנו, מחר תקפצי למרכז.”
“לא יודעת…” היה ברור לה שדווקא היא רוצה להישאר.
“אז תתקשרי לאמא,” אסתר אמרה, דוחפת לה את הטלפון ליד.
“מה, אמא, אפשר להישאר לישון פה?”
“רותם, מה את אומרת? הרי הבטחת שתבואי בערב!”
“מה שם אמא שלך?” אסתר נטלה את הטלפון.
“חגית.”
“שלום, חגית, כאן אסתר, אמא של תומר. תני לרותם להישאר לילה אצלנו, אני אחראית עליה, הבנות בחדרים נפרדים.”
“אני לא יודעת מה להגיד…”
“חגית, יש לך ילדה פשוט מקסימה…”
דיברו עוד חצי שעה בטלפון, והכל נרגע.
רק למחרת, אחרי שנחנו, אסתר שלחה את תומר ורותם בחזרה לעיר עם שלושה שקיות של טוב מהמושב.
“זה בשבילך, תומר, והשניים האלה בשבילכן תאכלו משהו ביתי, תוכלו קצת לעלות במשקל!”
אחרי שטעמו את מאפי הגבינה של אסתר ושאר המגדנות, אסתר לחשה לבן שלה, בזמן שהוא כבר טרוד בשיחה עם עוזי:
“כבר שלחתם טפסים לרשות לנישואין?”
“אמא, איזה טפסים? רק התחלנו להכיר!”
“נו, אז תתחיל לדבר…”
“נדבר, אמא, נראה…”
“אם תפספס כזאת בחורה אני לא רוצה לראות אחרות כאן!”
רק יצאו מהחנייה אסתר חייגה מיד:
“חגית, שלחתי אותם הביתה, הכל בסדר. שמתי לה הרבה ירקות טובים, תאכלו כל המשפחה.”
“חבל על הזמן, אסתר! באמת לא היית צריכה…”
“הכל טוב! בקרוב נהיה משפחה אחת, תזכרי מה שאמרתי…”
“תומר באמת בחור לתפארת.”
“ורותם ילדה זהב שתמיד עוזרת לי, תמיד מבשלת בבית…”
בדרך, ברכב, תומר חייך לעצמו חיוך שאי אפשר לפספס. רותם לא התאפקה:
“תומר, מה כל כך מצחיק?”
“ההורים שלי ממש התלהבו ממך.”
“כן, בטח…”
“אמא אמרה לי לא לוותר על מישהי כמוך.”
“ואתה…”
“אני לא אוותר!”
והם הסתכלו אחד על השנייה, בעיניים נוצצות מלאות אהבה…
יאללה, דברים כאלה קורים רק פה אז תשתפו איתי מה חשבתם, תפרגנו בלייק!
