חתול בשם עמיחי הוחזר שלוש פעמים כמסוכן. אני הבאתי אותו הביתה וכמעט איבדתי אותו כבר ביום הראשון, כשהחליט לברוח.
החתימה השלישית בכרטיס שלו עוד לא התייבשה, וכבר הרגשתי צורך לנגב ידיים על הג׳ינס, כאילו הזיעה מסגירה שטעיתי.
במקלט הקטן, בשולי תל אביב, הסתובב ריח כביסה חזקה, ברזל, ואכזבות שבורות. עמדתי ליד כלוב מספר 42 והגרון שלי התכווץ מהיובש ומתחושת התנגדות סמויה.
שָׁם ישב עמיחי. לא חתלתול, לא מותק, אלא צל אפור נפנה גבו לעולם, עיניים צרובות באותה קרמיקה לבנה, כאילו רק האריחים אף פעם לא מאכזבים.
אל תעשה את זה, נשמעה מאחורי רחל אדירי, מנהלת המקלט. אישה בתספורת קצרה, תנועות של מי שכבר ראתה יותר מדי כוונות טובות שהסתיימו בתחבושות.
היא שלפה קלסר יבש מפרטים, נטול מלודרמה. שלוש משפחות תוך חצי שנה. בראשונה רצו חתול לילדים, עמיחי שרט לילד. השנייה מבוגרת, הוא נשף כל פעם שנכנסה. שלישית החזירו אחרי יומיים. בלי הסבר.
אני עובד בהייטק, והראש שלי תמיד מחפש היגיון. כשתוכנה נתקעת יש באג. אם משהו תוקפני, סימן שמגן על עצמו.
הסתכלתי לו בעיניים הצהובות מבעד לזכוכית ופתאום הלב שלי האיץ לא כי פחדתי, אלא מהעקשנות. לא היה שם כעס לשם הכעס, רק אל תתקרב.
אני לוקח אותו, אמרתי, בקול שנשמע יותר כמו פסק-דין על עצמי.
רחל אדירי נשפה בשקט, כמו מישהי שהתעייפה להתווכח עם אנשים לפני שהם נופלים. אל תגיד שלא הזהרתי. הוא… שבור. לא כולם מצליחים לשקם.
השבוע הראשון בבית היה לא הסתגלות אלא מצור.
אני חי לבד, דירת עיר קטנה ומסודרת, שקט של משרד אחרי שעות. חשבתי שזה ירגיע אותו, אבל הוא רק חשב שהשלווה זו מלכודת.
ברגע ששיחררתי אותו מהכלוב, עמיחי נמס מתחת לספה כמו מים מתחת לדלת. שלושה ימים הייתי רואה רק רווח ריק, מרגיש אותו בלילות: צעדים קלים לקערה, רשרוש בחושך, נשימה סמויה בזווית החיים שלי.
ביום הרביעי עשיתי מה שאנשים עושים כשהם פגועים בלבלתי צורך בזכות.
חזרתי מוקדם, הראש כואב מהדדליינים והכתפיים כבדות מציפיות זרות. רציתי לגעת במשהו חי, שהדירה תרגיש בית. כרעתי ליד הספה, שלחתי יד ודיברתי בקול רך, לא באמת אליו אלא אל הבדידות שבי. יאללה, עמיחי… בוא.
לא קיבלתי חיכוך ולא גרגור אלא נהימה נמוכה, קהה כמו רצפה בסופה. התעלמתי, כי רציתי הוכחה מיידית שאפשר לאהוב אותי בלי תנאים.
הכאב היה מיידי. לא הוא נבהל, לא הוא לחץ הוא התפוצץ. ציפורניים על גב היד, שריפה חמה, האוויר נעשה דק. התרחקתי, נתקלתי בשולחן הקפה, וקיללתי בין השיניים.
בצללים הוא הביט בי בעיניים פעורות, אוזניים משוכות לאחור לא אשם, לוחם על חייו.
חבשתי את השריטות, ויחד עם הפלסטר גאתה בי כעס: על העייפות, על עצמי, על החתול שאינו נותן כלום, על רחל שאולי צדקה. סבבה, לחשתי. שב שם.
שבועיים הבאים מלחמה קרה. גג אחד, שני עולמות. נכנסתי נדרך. הסתכלתי הסתובב. כל תנועה שלי איתות אזעקה.
התחלתי להבין למה החזירו אותו. אנשים לוקחים חיה כדי שתאהב, תסגור ואקום, תוסיף חום לימי חול. עמיחי לא נתן חום. הוא הגביר את השקט, הזכיר שאפשר להרגיש לא-רצוי אפילו בבית.
ערב אחד כבר אחזתי בנייד. המספר של המקלט, האצבע רועדת. ראיתי אותי מבחוץ בוחר את הדרך הקלה אל החוץ.
ואז הגיע אותו שלישי.
יום שדיכא אותי. העבודה קרסה: טעות קריטית, ישיבות, מבטים, לחץ טקטי עם טעם אשמה. חזרתי הביתה ריק, ראש הולם.
פתחתי דלת, זרקתי את התיק לפינה, לא הדלקתי אור. לא קראתי לעמיחי. לא העמדתי פנים שאני בסדר.
נשכבתי על הרצפה בסלון, גב לקיר, עיניים עצומות, פשוט נושם כבד כאילו משהו יושב עליי.
הזמן נמתח.
ואז שמעתי צעדים.
טפ. טפ. טפ.
לא זזתי. כבר לא היה אכפת לי מה יעשה. שיבוא. שמישהו כבר ייפגע מגאוותי.
משהו חם ליטף את הרגל שלי ואז התרחק.
פקחתי עיניים. עמיחי התיישב כמטר ממני. לא צמוד, לא קרוב. בדיוק מטר. קו בלתי נראה, שתחם בעצמו.
הביט בלי שנאה. מצמץ לאט.
בתוכי משהו שקע לא מכאב, מהבנה. כולנו, שלושת המשפחות ואני, ניסינו אותו רק כשנח לנו. בלבלנו גבולות שלו עם אופי קשה. קראנו לפחד תוקפנות.
עמיחי לא רע הוא סגור. זהיר. צריך שליטה בשטח שלו.
והוא כאב דומה לשלי.
הבנתי, לחשתי, בגרון צורב מהפחד לשבור את הרגע.
לא שלחתי יד. לא התקרבתי. פשוט נשארתי במקום כמו שנשארים לצדו של מי שלא רוצה מגע, אך מסכים שיראו אותו.
לא אתקרב. מבטיח.
הוא הסתכל הרבה זמן, שקל אם זו אמת. ואז נשכב, לא מתפתל, דרוך, ראש על כפותיו. הזנב קפץ פעם ונרגע.
כך ישבנו כמעט שעה: אדם וחתול, מטר פרקט ביניהם, מחוברים בהסכמה. זו הייתה הדממה הכי אינטימית שהכרתי שנים.
מאז הפסקתי להזמין אותו לקשר. לא ניסיתי, לא לחצתי, לא שידלתי. כשהגעתי, הנהנתי לו כמו שותף לדירה, המשכתי בחיים.
קודם השתנתה לא הוא אלא המרחק. מטר נעשה חצי מטר. ערב אחר נשכב בקצה הספה כשעבדתי לא ביקש ליטוף, לא חיפש חום, פשוט היה.
חלפו שלושה חודשים, והגיע רגע שלאנשים היה מגוחך, לי צבט בלב.
הקלדתי במחשב כשלפתע הִרְגשתי משקל קל על הקרסול. עמיחי נצמד בשקט. כמו בוחן אם אנצל זאת כדי לחבוק אותו.
לא זזתי. המשכתי להקליד, אבל העיניים צרבו עד שכמעט איבדתי שורה.
אחרי חצי שנה, רחל לא הייתה מזהה אותו. לא כי נעשה חתול של חיבוקים. לא הוא עוד נעלם כשבא אורח, נרתע מתנועה חדה.
אבל היה פוגש אותי בדלת. בשלושה צעדים. מביט ומצמץ זה היה שלום שלנו, שמח שחזרת.
אתמול נרדם בקצה המקלדת שלי. הנחתי יד קרוב לכפו, מבלי לגעת, מילימטר ליד. פתח עין אחת, ראה נשף לאט… ושב לישון.
חשבתי שעברנו את הקשה מכל. ואז בשבת, בבוקר, צלצל האינטרקום. נכנס איש תיקונים דלת הכניסה נשארה פתוחה שנייה ארוכה מדי.
הבזק אפור, רשרוש בריחה של החלטות.
לא… עמיחי.
רצתי למסדרון. ראיתי אותו במדרגות, קפוא בפחד, אוזניים אחורנית, עיניים אומרות לברוח בכל כיוון רק לא אליי. צעדתי, אינסטינקטיבית, בפחד, והוא התקפל מיד, כמו מיתר מתהדק.
המשך בתגובה הבאה.
**
הגוף שלו נדרך, וראיתי שם לא אופי רע אלא פחד מזוקק. כזה שאין בו סבלנות לגאווה.
עצרתי כמו שדקרו אותי. הגרון התרוקן, הידיים התקררו, והתודעה אם אזוז עוד פעם, כל מה שבנינו מתרסק.
התיישבתי במסדרון, גב צמוד לקיר. לא קרוב, לא למעלה צמצמתי את עצמי כדי לא לאיים. איפשהו בדירה רשתו כלים, מים זרמו, מתכת צלצלה וכל רעש היה בגידה באותו שקט שעמיחי למד לשרוד בו.
כמה דלתות משם, הציצה שכן אשה במדים ישנים, שיער חסר-סדר, עיניים עם חשד סינרי של מדרגות.
נפלת? היא שאלה, בלי ביקורת, רק לבדוק.
לא, עניתי בשקט. החתול ברח… הוא בפאניקה.
הביטה למדרגות וראתה את עמיחי, אותו רוגע קפוא, נשימת פיהוק. לא התקרבה, לא שלחה יד, לא עשתה פססס חסר טעם.
רק הנהנה. אז לא זזים.
נפעמתי מהפשטות. שם היה יותר כוח מאלף טיפים ברשת. ניצבנו משני צדי המסדרון, ועמיחי נשאר תקוע בפחדו, כמו בבקבוק צר צוואר.
דיברתי אליו חרישית, בלי לקרוא, רק שהקול שלי יישב בחדר בלי דרישה. אני פה. אני לא בא.
עמיחי מצמץ מהר, לא כמו בבית יותר מתוח. ואז סובב ראש, נשף ועשה צעד למטה ועוד אחד ונעלם מעבר למדרגות. לא רדפתי, למרות שכל קול בי צווח שצריך להקדים.
כבר הכרתי את הרגע שבו שוברי אמון לא באכזריות, אלא בחיפזון.
חזרתי לדירה, ביקשתי סליחה מהמַשְפֵּץ, חיכיתי שייגמר, ליוויתי אותו כאילו אני מוציא איום מהבית.
כשהשקט חזר, עשיתי מה שעשינו באותו שלישי בחושך. פתחתי את הדלת לרווחה, השארתי אותה פתוחה, לא כהזמנה לברוח כנתיב חזרה בלי מלכודת.
התיישבתי שוב על הרצפה, גב לקיר כמו אז. הטלפון רחוק כאילו הרחקתי מעצמי פיתוי להתחרפן.
חצי שעה נמרחה, ואז שעה. הפה יבש, עייפות ישנה לא מעבודה, אלא מהניסיון לשלוט על מה שכואב לאהוב.
כמעט דמיינתי אותו רץ בבניין, מתחבא אצל שכנים הופך לאגדה של החתול שברח. כתב אשמה שהפך לכוויית לב.
ואז שמעתי.
טפ. טפ. טפ.
הופיע בפתח, צלללית אפורה על רקע אור חדר המדרגות. לא קפץ, לא התרוצץ בחן אם המלכודת. אם אסתער על החופש שלו.
לא זזתי, אפילו כששרירים התכווצו. נשמתי לאט, לא לצוד.
עמיחי נכנס בדירה קודם רגל, אחריה שנייה. חזר לא ל”בית” אלא להסכם. חלף לידי במרחק יד, ונגע במכנסיים שלי בדקיקה. בחירה שלו.
משהו בי השתחרר לא אושר, אלא הבנה: אמון אינו חוסר פחד. אמון זה חזרה למרות הפחד.
בימים שאחר כך התרחק. אכל רק כשהייתי רחוק, הסתתר יותר. שוב נהיה רפאים, וקיבלתי זאת שכר ה”קלות דעת” של דלת פתוחה.
לא פיציתי בליטוף. לא קראתי. שמרתי הבטחה: לא פולש.
בלילה השלישי הייתה פשרת אמת.
ישבתי עם מחשב, אור מסך כחול על החדר, וחשתי מבט. עמיחי שכב על השטיח, לא חצי מטר, אלא שניים שלמים הכניס כללי החוזה: אתה זוכר שכמעט איבדת אותי.
רציתי לחייך ולבכות בו-זמנית. הוא לא העניש. הוא לימד.
אחריו הבית נראה לי אחרת לא מבצר, אלא מרחב משותף שאחר צריך בו מוצא חירום.
קבעתי אזורים שלא אכנס. לא מזיז רהיטים בלי צורך. לא משאיר עוד דלת רגע פתוחה. לא מפחד ממנו אלא מכבד את דרכו להתחמק בעולם.
זה הכה גם אצלי. שמתי לב כמה בחיי דלתות פתוחות ללחץ ואורחים ועמיחי לימד אותי לסגור אותן בלי אשמה.
יום אחד התקשרה אחותי דחיתי כל הזמן בטענה של עבודה, אך האמת שקשה לי להיות נורמלי כשמבפנים ריק.
אבוא לקפה, שעה? אמרה טבעי, בלי לבקש רשות.
הסתכלתי אל המסדרון, ראיתי צל אצל עמיחי, כמעט סירבתי, ואז שמעתי אותי: סבבה, רק… לא לגעת בו. הוא יחליט.
הגיעה עם שקית עוגיות, בלי חיבוקים, בלי איפה החתול תראה. דיברה בלחישה, הניחה כוסות בשקט כמו בחדר שאסור לטרוק בו דלתות.
עמיחי לא הופיע, אבל הרגשתי שהוא סביב כמו חיישן אוויר. אחותי סיפרה על היומיום, פתאום עניתי בקלות בלי הסלע הרגיל שצורב לי בגרון מול אנשים.
ואז יצא עמיחי לפתח. לא קרוב מדי המרחק שלו, בטוח. הסתכל עליה, ואז עליי, ומצמץ לאט.
משהו בי נרגע. לא “קיבל אותה” אלא “ראה שלא אני משתמש בו סמלי, לא זורק אותו לרגלי האורחת”.
היא שמה לב, לא זזה. קולה התרכך. הוא יפה. כזה… חושב.
חייכתי קצר. הוא תמיד חושב.
כשעזבה, לחצה לכתפי. אתה השתנית. אפילו הנשימה שלך אחרת.
נשארתי בדלת, עם המשפט הזה כמו פנס. עמיחי עמד שלושה צעדים, מצמץ אני השבתי. גם הוא. כאילו אישר: השתנית, כי למדת לא לשבור.
ימים אחר כך נזכרתי ברחל ובקולה שחוק: לא כולם חוזרים. הבנתי שעמיחי לא חזר. הוא פשוט הגיע למקום שמותר לא להיות בו נוח.
ביום שישי, אחרי העבודה, חזרתי למקלט. אוויר לח, העיר אפורה, ריח כביסה הפעם פחות צורב, אולי כי הבנתי מה חבוי בו: פחד וסבלנות עייפה.
רחל ראתה אותי, מיד קימטה גבות, מוכנה ל”ידעתי”.
אל תגיד ש…
לא, עצרתי. לא החזרתי אותו. רק באתי לספר יש לו בית.
נעמדה רגע, כתפיים זזו קצת כמו מישהי שרוצה לשמוח אבל לא מרשה לעצמה.
סיפרתי לה בקצרה השלישי בלילה, המטר, ההסכם, הסכנה, הדלת, החזרה מהבחירה לא כי ניצחתי, כי אפשרתי.
הקשיבה בלי מילים, עיניים עייפות. בסוף נשפה, כמעט חייכה. הבנת את הדבר הקשה לא להציל. להסכים שמישהו פשוט קיים ולא חייב.
עמדתי ליד כלוב, שומע חיים זזים מאחורי סורגים, מרגיש לא הרואיזם, אלא רצון לעזור בשקט.
אם צריך עזרה… אפשר לפעמים. לנקות, לשבת עם הביישנים. יודע לחכות.
הסתכלה בי, באמת, הנהנה לאט. תמיד צריך כאלה שלא ממהרים.
בערב בבית, עמיחי עמד בשלושה צעדים. מצמץ אני חזרתי. בחוץ הכול נראה רגיל, אבל בי היה יותר מקום פנוי.
חודשים חלפו. עמיחי לא נעשה חתול שמדלג לחיק וזה נכון. נשאר זהיר, גאה, נעלם כשאורחים, שומר מרחק כשרואה תנועה חדה.
אך לפעמים נקט צעד חדש. לא מתוק לסרטון אלא חי, אמיתי.
פעם בשלישי, באתי מותש. הראש הומה, המחשבות רצות, נשכבתי על רצפת הסלון, גב לקיר, עיניים עצומות לא מבקש כלום.
טפ. טפ. טפ.
התקרב לאט, לא עוצר במטר. התיישב קרוב. ועוד יותר קרוב, עד שרגלו נגעה בברך שלי. בשקט, לא כהישג כבחירה טבעית.
לא שלחתי יד, רק נשמתי, הרגשתי את החום החיים הקטנים והעקשנים שאין לי עליהם זכות, אך בכל זאת בחרו להישאר.
בשקט הזה הבנתי: לפעמים אושר הוא לא חיבוק, לא מילה אלא יצור שיש לו כל הסיבות לא לבטוח, ובכל זאת פותח לך מקום.
השיעור שלי: לפעמים, לתת מקום בשקט ולהבין גבולות של מישהו אחר זו המתנה הכי אנושית שאפשר לתת לעצמך.
