הבוקר הזה התחיל רגיל, אבל במהרה יצא לגמרי משליטה. שמי דורון כהן, המנכ”ל והבעלים של קבוצת נדל”ן מהמובילות בישראל, ולכאורה יש לי הכול דירה במגדלי היוקרה של תל אביב, משרד מבהיק בקומה העליונה, שעון יוקרתי על היד ואין שום דבר שלא עובד לפי הלוז המדויק שלי. עובדי מחלקה רגילים להיענות לכל גחמה שלי, ואני איני סובל “תירוצים”.
אותו בוקר הוציא אותי במיוחד משלוותי. גדי פרידמן, שעובד כבר שלוש שנים בניקיון המשרד שלי, נעדר בפעם השלישית החודש. שלוש פעמים! ותמיד התירוץ “עניין משפחתי דחוף”.
ילדים… מלמלתי בגיחוך בעוד אני מתקן את הז’קט הכי חדש של קסטיאל במראה שלוש שנים לא שמעתי ממנו על אף אחד.
רוני, העוזרת האישית הנאמנה שלי, ניסתה להרגיע אותי. הדגישה שגדי תמיד היה מופתי, דיסקרטי, לא פיספס דקה מעולם. לא עניין אותי. מבחינתי דרמה מיותרת של אנשים לא אחראיים.
תני לי את הכתובת שלו פקחתי עליה עיניים קצרות אני הולך לראות בעצמי על אילו “מקרי חירום” בדיוק מדובר.
כעבור כמה דקות קיבלתי את הפרטים: רחוב הדרים 11, שכונת התקווה. רחוק מאוד מהעולם שלי, שם מתנשאים מגדלי הזכוכית בחוף תל אביב. חייכתי לעצמי ביהירות. הייתי נחוש להעמיד את העניינים במקומם.
לא שיערתי בליבי שבאותו יום, דלת אחת בשיכון התל-אביבי תשנה לא רק את חייו של עובד פשוט אלא גם את כל מהות חיי.
חצי שעה לאחר מכן, ה-BMW השחורה פילסה דרכה בין כבישים עקומים, שלוליות, חתולי רחוב וילדים יחפים. הבתים שם נמוכים, דהויים, פוגשים עיניים סקרניות מבעד לתריסים חצי שבורים. שכונה שבה נראות מכונית כזו היא בהחלט מחזה לא שגרתי.
יצאתי מהרכב, בחליפה המוקפדת והשעון הנוצץ, מרוכז בעצמי. הרגשתי כמו נטע זר, אבל בלעתי את הציניות והרמתי ראש. דפקתי חזק על דלת עץ כחולה מקולפת, המספר 11 בקושי נראה.
שקט.
קולות ילדים, תינוק מיילל.
הדלת נפתחה בזהירות.
גדי שעמד מולי לא היה אותו גדי שאני מכיר מהמשרד. בזרוע אחת תינוק רועד, חולצה מוכתמת, סינר קרוע, עיניים טרוטות ועייפות עמוקה בתווי הפנים.
מר כהן…? לחש, כמעט מתנצל.
באתי לבדוק מדוע המשרד שלי לא נקי היום, גדי עניתי בקרירות.
ניסיתי להיכנס, אבל הוא חסם אותי. לפתע, ילדה התפרצה בצרחה. דחפתי את הדלת ונכנסתי פנימה.
הבית הדיף ריח של מרק עדשים ועץ רטוב. בפינה, על מזרון קרוע, שכב ילד בן חמש רועד מקור מתחת לשמיכה דקה.
ואז, ראיתי על שולחן הפורמייקה משהו שעצר אותי בבת אחת. מסגרת ישנה ובה תמונה של אחי, תומר, שנהרג בתאונת דרכים לפני חמש עשרה שנה. ליד התמונה שרשרת זהב, התליון שהפך לנחלת המשפחה ונעלם מאז הלוויה.
מאיפה זה? רטט קולי ותפסתי את התליון ביד רועדת.
גדי נפל על ברכיו, דמעות זולגות.
לא גנבתי. תומר נתן לי הכל. היינו חברי נפש. עבדתי כאח סיעודי שטיפל בו בחודשים האחרונים שלו הכל בשקט מוחלט כי המשפחה לא רצתה שאף אחד ידע על המחלה. תומר ביקש ממני שאשמור על בנו, אם יקרה לו משהו… אחרי שנפטר, איימו עליי להיעלם.
העולם התהפך עליי.
הסתכלתי שוב בילד על המזרון. היו לו את אותם עיניים של תומר. אפילו אותו החיוך בפה רפוי.
זה… בנו של תומר? לחשתי, כורע לידו.
כן, מר כהן. הבן של המשפחה שלא הסכימה להכיר בו. אני מנקה אצלך רק כדי להיות קרוב אליך ולחכות להזדמנות לומר את האמת… חששתי כל כך שייקחו אותו ממני. ההיעדרויות… בגלל שמצבו הבריאותי דומה לשל אביו. אין לי כסף לתרופות.
אני, דורון כהן, שלא בוכה כמעט אף פעם, כרעתי ליד המזרן, אחזתי בידו הקטנה ששרדה חום גבוה והרגשתי חיבור חזק יותר מכל מגדל או שטר.
ה-BMW חזרה אותה אחה”צ לשכונת ההדרים, אבל הפעם כבר לא הייתה ריקה מאחור ישבו גדי והילד, בדרך ישירה לבי”ח איכילוב, על חשבוני ובהוראה ברורה שלי.
שבועות לאחר מכן, המשרד שלי כבר לא היה קפוא ונטול רגשות. גדי לא שטף רצפות החל לנהל את “קרן תומר כהן”, שהוקמה במיוחד עבור ילדים חולים במחלות כרוניות.
כך למדתי, אדם עם עושר לא סופר אותו בחדרי פנטהאוז, אלא בקשרים ולבבות שהוא מציל מהשכחה.
המיליארדר שהלך להיפרד מעובד פשוט, מצא בסופו של דבר את המשפחה שאיבד בגלל גאווה. והבנתי סוף סוף שלפעמים צריך להעז לגעת בבוץ כדי למצוא את הזהב הנקי של החיים.
