לאורך זמן שתקתי וסבלתי את אמא שלי, אבל אירוע אחד שינה הכול

כשהייתי בת שבע עשרה, אבא שלי עזב אותנו. אמא שלי עבדה מסביב לשעון בשני מקומות, וכסף ממש לא זרם כמו מים. חיינו על תקציב, ממש, ואפילו תפוזים ושוקולד היו אצלנו משהו של חגים בלבד ממש כמו עוגת דבש שכולם טועמים רק בראש השנה. לא היה לי אומץ לבקש מאמא שום דבר, אז ניסיתי להרוויח בעצמי קצת שקל חדש פה ושם. יש לי אחות קטנה, ואמא ואני תמיד ניסינו לוודא שהיא לא תרגיש כמו הילד שתמיד נשאר עם פלאפל תוך כדי שכולם אוכלים שווארמה.
המוות של אבא לא היה נקודת הסיום לקשיים שלנו. אחרי תקופה קצרה, אמא שלי קיבלה אירוע מוחי ונשלחה לאסותא. מאז היא לא הצליחה לעמוד על הרגליים. קיבלה קצבת נכות מהביטוח הלאומי, אבל זה לא הספיק לנו אפילו לחצי עגלה בסופר. לא היה קל, אבל ניסיתי להאמין שזה עוד ישתפר, אולי בחנוכה הבא.
נאלצתי לעזוב את הלימודים באוניברסיטת תל אביב, כי הייתי המטפל היחיד בבית. היה סופר קשה לטפל באמא חולה ובאחות הקטנה. מלא אנשים רצו לעזור לי, אבל אני תמיד אמרתי לא תודה. פעם אמא שלי הייתה אישה מקסימה, כנה וחיובית, אבל אחרי האירוע היא השתנתה אפילו יותר מהר מרשימת ההסעות של דן.
פתאום היא הייתה מתלוננת על הגורל שלה, אחר כך עליי ועל אחותי. לדבריה, אנחנו לא יודעות לבשל בכלל, כמו טבחים שבוחרים להכין שניצל בתנור במקום במחבת, לא מנקות טוב, מבזבזות יותר מדי כסף על עצמנו על עגלה בסופר שקונים בה רק לחם וחלב.
ניסיתי לא להתרגש מהפטפטת שלה. בסוף, היא חולה ואני יכולה להבין אותה אולי, אבל זה כאב כשזה הגיע ממנה. אני נותנת את הנשמה שלי, והיא לא מעריכה כלום ממה שאני עושה. החברים שלי אמרו לי עשרות פעמים: “תשימי מטפלת לאמא ותעשי שינוי במקום עבודה, תפרגני לעצמך עוד משכורת”, אבל איך אני יכולה? זו אמא שלי, יש לה שתי בנות, אני לא מסוגלת לתת למישהו זר לטפל בה.
עם הזמן, התלונות רק התגברו. היא כעסה עלינו על כל קנייה קטנה בסופר, אפילו כשקנינו רק תפוח וסבון ידיים.
הייתי שקטה וסבלנית תקופה ארוכה, אבל אירוע אחד שינה לי את היחס אליה לתמיד. פתאום חטפתי מחלת חורף, הראש רעד, החום עלה, השיעול לא הפסיק.
כל הלילה לא ישנתי וגם בבוקר הרגשתי שגם אם הייתי עולה על אוטובוס, הייתי מתעלף. אחותי ראתה אותי, התארגנה לבית הספר, חיבקה אותי ואמרה שאני חייבת ללכת לרופא. אמא, כמובן, אמרה שאני סתם מגזימה גוף צעיר כמו שלי מסתדר לבד, היא, לעומתי, במצב הרבה יותר גרוע. אם עכשיו אשקיע מדרה כסף בבדיקות ובתרופות, אני בטוח אשמע שאני סתם עם מחלת חורף. היא אף הטיחה בי שאני לא דואגת לה אלא רק רוצה שהיא תלך לעולמה.
הקשבתי, ודמעות זלגו לי. האמת, כבר לא היה לי כוח. בשביל אמא ויתרתי על הלימודים ועבדתי קשה, היה לי תוכניות הרבה יותר נוצצות. כנראה מתישהו הייתי כל כך עייפה שצעקתי עליה אמרתי לה הכל, בלי סינון.
הבדיקה הראתה דלקת ריאות. הרופא במכבי אמר לי ללכת ישירות לבי”ח, אבל ברור לי שזה לא אופציה אי אפשר להשאיר את אחותי לבד עם אמא. אז קניתי תרופות במאה שקל, ונסעתי לבית של חברה שלי, מיכל.
מיכל קיבלה אותי בפנים מבואסות, וכמובן נזפה בי על זה שאני מסתובבת ברחובות במקום לישון בבית מתחת לפוך. דיברנו המון, סיפרתי לה הכל וביקשתי שתעזור עם אמא, אולי למצוא מטפלת, ואפילו מקום לישון. לא יכולתי להמשיך שם.
מיכל הציעה לי לגור אצלה בתקופה הזאת, ובינתיים ללכת לקחת מהבית את הדברים שלי.
כשהגעתי הביתה, אמא קיבלה אותי בצרחות של ממש, כמו מוכרת חמרה בשוק הכרמל. היא לא שאלה איך אני מרגישה, רק בדקה את מצב החשבון. האכלתי אותה, נכנסתי לחדר שלי לנוח, וקיבלתי החלטה אני לא נשארת כאן.
החברה שלי מיד עשתה מה שביקשתי מצאה מטפלת, נתנה לי חדר בבית, ואני באמת שיניתי עבודה. הפסקתי להגיע לאמא. יש מצב שאני נראית כמו מישהי אכזרית, אבל עשיתי עבורה הכל, ולא קיבלתי אפילו תודה אחת קטנה. האם בכלל היה שווה להתאמץ? העתיד שלי עוד לפניי.
כל חודש אני מעבירה כסף לחשבון של אמא, לתשלום למטפלת, אפילו יותר ממה שצריך. המטפלת, ויקטוריה, מספרת שזיכרון של אמא הולך ומצטמצם כבר לא שואלת על ימי הולדת ולא שולחת ברכות, למרות שאני ואחותי תמיד כן. לא זה הכי חשוב: הצלחתי להחליף עבודה, ובעוד זמן קצר אצא מדירת החברה. אני ואחותי מתכננות לשכור דירה יחד, והיא תמיד מזכירה לי: “צריך לדאוג להורים, אבל לא כשזה כבר שוחט נפשית”.