וואו, אבא, איזה קבלת פנים מקבלת פה. ולמה היית צריך בכלל את הסאנאטוריום ההוא, כשבבית הכול כבר “הכול כלול” אמיתי.
כששאול נתן לה את המפתחות לדירה שלו, אוריה קלטה: היא כבשה את המבצר שלה. שום ליאונרדו דיקפריו לא חיכה ככה לאוסקר, כמו שאוריה חיכתה לשאול שלה, ועם מגורים אישיים.
מיואשת בת שלושים וחמש, היא מדי פעם זרקה מבטים של חמלה לכיוון חתולי הרחוב ולויטרינות של “הכול ליצירה”.
ופתאום הוא בודד, ששרף את נעוריו על קריירה, אוכל בריא, מכון כושר ושאר שטויות כמו לחפש את עצמו בעולם הזה, ועוד בלי ילדים.
את המתנה הזאת אוריה בקשה מאז גיל עשרים, וסוף סוף, כנראה, שם למעלה הבינו שהיא לא מתבדחת.
“יש לי את הנסיעה האחרונה השנה, ואז אני כולך,” אמר שאול, מושיט לה את המפתחות הקדושים, “רק אל תפחדי מהמקום שלי. אני בא הביתה רק לישון בדרך כלל,” אמר ונטש לטיסה לזמן אחר למשך כל הסופ”ש.
אוריה לקחה מברשת שיניים, קרם ויצאה לבדוק מהו אותו “מאורה”. הבעיות החלו כבר בדלת. שאול כבר הזהיר שהמנעול עושה בעיות לפעמים, אבל היא לא תיארה לעצמה עד כמה זה רציני.
היא נלחמה עם הדלת ארבעים דקות: דחפה, משכה, ניסתה להכניס את המפתח עד הסוף, ניסתה בעדינות, ניסתה בכוח אך הדלת סירבה לקבל אותה לדיירת החדשה.
אוריה החליטה לעבור ללחץ פסיכולוגי, כמו שלמדו אותה הילדים בשכונה. הרעש משך את תשומת הלב של השכנים ממול.
“למה את מנסה להיכנס לדירה זרה?” שאלה בקול דאגן השכנה.
“אני לא פורצת, יש לי מפתחות,” זרקה בתשובה אוריה, ניגבת את הזיעה מהמצח.
“מי את, בעצם? אני לא מכירה אותך,” המשיכה השכנה לנבור.
“אני… החברה שלו!” הכריזה אוריה בגאווה, והעמידה ידיים על המותניים, אך ראתה רק חריץ בדלת דרכו מתנהלים המשא ומתן.
“את?” תמהה השכנה.
“כן, יש בעיה?”
“לא, הכול בסדר. פשוט הוא אף פעם לא הביא לכאן אף אחת. ופתאום את…”
“מה זה פתאום אני?” לא הבינה אוריה.
“זה לא ענייני, סליחה,” סגרה הדלת השכנה.
אוריה הבינה זה היא או הדלת. היא דחפה את המפתח ועם כל הרצון שלה להיכנס, כמעט שברה את המשקוף. הדלת התגלתה.
כל עולמו הפנימי של שאול נחשף בפניה, ונשמתה קפאה. כן, לצעיר בודד יש אופי סגפני מסוים אבל זה כבר היה תא נזירים.
“מסכנה, הלב שלך שכח מזמן או אולי אף פעם לא ידע מה זה ביתיות,” נשפך מאוריה כשבחנה את הדירה הצנועה בה תבלה מעתה.
מצד שני, היא הייתה מרוצה. השכנה לא שיקרה: יד נשית לא נגעה כאן מעולם לא בקירות, לא ברצפה, לא במטבח ולא בחלונות האפורים. אוריה הראשונה.
בלי סבלנות, היא נעלה נעליים וטסה למכולת הקרובה לקנות וילון יפה, שטיחון לאמבטיה, כפפות ותליות חדשות למטבח.
כמובן, בחנות היא התחרפנה: לוילון ולשטיחון התווספו מבשמים, סבונים, קופסאות עבור איפור.
“להוסיף דברים כאלה לדירה של גבר זה לא חוצפה בכלל,” הרגיעה את עצמה, ממלאת עגלה שנייה.
והמנעול? כבר לא התנגד לה. למעשה, איבד כל תפקוד והפך לשוער הוקי בלי קסדה.
כשהבינה את שגרמה, ניסתה אוריה, בעזרת סכיני מטבח, להוציא את המנעול עד חצות. בבוקר רצה להביא חדש. גם הסכינים, כך מסתמן, צריך להחליף. וגם מזלגות, כפות, מפה, קרש חיתוך ותחתיות לסירים. ומיד עוד וילונות.
ביום ראשון בצהריים התקשר שאול ואמר שיתעכב עוד כמה ימים בנסיעה.
“אני אשמח אם תכניסי לבית שלי קצת חמימות,” צחק בטלפון כששמעה שאוריה עשתה שינויים בזוטות.
חמימות כבר נכנס לדירה במשאיות וחולקה לפי תוכנית מסודרת. כל השנים התשוקה לארח הצטברה באוריה, וכעת כשהרשו לה היא לא עוצרת.
עד חזרת שאול נותרה רק עכביש בפינת האוורור. אוריה רצתה לגרשו, אבל כשראתה את עיניו המופתעות מהמייק-אובר, החליטה להשאירו כסמל שמירה על קניין זר.
הדירה נראתה כאילו שאול היה נשוי שמונה שנים, התאכזב, ושוב נהיה מאושר דווקא כנגד הכל.
אוריה לא רק לקחה בעלות על הדירה, אלא דאגה שכל השכונה תדע היא בעלת הבית החדשה וכל עניין דרכה. טבעת אין, פרט טכני.
השכנים בהתחלה בחנו בעיניים חשדניות, ותוך זמן קצר הרימו ידיים: “שיהיה, מה זה חשוב לנו.”
בערב חזרתו של שאול, אוריה הכינה ארוחת ערב אמיתית, התלבשה בבגדים מגונדרים יחסית, פיזרה מבשמים בפינות, חשכה את התאורה החדשה וחיכתה.
שאול איחר. כשהרגישה שהשמלה לוחצת לה בדיוק איפה שהתאמנה חצי שנה, נשמע מפתח.
“המנעול חדש, פשוט תדחוף, זה לא נעול!” אמרה אוריה, רגועה אך מנומסת. לא פחדה את השיפוט הדירה נוצצת. יסלחו לה הכל.
ברגע שנפתחה הדלת, קיבלה פתאום SMS משאול: “איפה את? אני בבית, הכול נראה בדיוק אותו דבר. החבר’ה הפחידו אותי שתציפי את הדירה באיפור.”
למעשה, היא קראה את ההודעה רק אח”כ. כרגע נכנסו לדירה לחלוטין אנשים זרים חמישה במספר: שני צעירים, שני תלמידי בית ספר וסבא קשיש, שכשקלט את אוריה, הזדקף ומירק את שערותיו.
“וואו, אבא, איזה קבלת פנים! למה בכלל היית צריך את הסאנאטוריום, אם פה הכול כלול?” העיר הבן הצעיר, וחטף מיד מכה מאשתו, שלא אהבה את ההתלהבות.
אוריה עמדה, מחזיקה שני גביעי יין, קפואה. רצתה לצעוק, לא הצליחה.
באיזו פינה גיחך בשקט עכביש שמח.
“סליחה, מי את?” צייצה אוריה.
“בעל הבית של החדרון. ואת, אני מניח, מהקופת חולים? באת לעשות חבישה? נראה לי שאמרתי שאסתדר לבד,” השיב הסבא, מעיין בבגדי האחות שלבשה.
“אממ… כן, אדם מתתיהו, פה ממש חם ונעים, אחלה שדרוג. קודם היה פה קריפי לגמרי,” אמרה אשת הבן המציצה מעבר לגבה של אוריה, “ואת, מה שמך? לא מבוגר מדי הסבא הזה בשבילך? למרות שהוא מכובד, ויש לו דירה…”
“א-א-אוריה…”
“וואלה! אדם בוחר אנשים טובים, אין מה להגיד!”
הסבא, לפי עיניו הנוצצות אהב לגמרי את הצירוף.
“איפה שאול?” לחשה אוריה, ולחץ גרם לה לרוקן את שני הגביעים בשנייה.
“אני שאול!” קרא ביד הבן בכיתה ג’.
“רגע, לך עוד מוקדם להיות שאול,” צחקה האם ודחפה אותו עם הילדים והבעל לרכב.
“סליחה, מסתבר שטעיתי בדירה,” התחילה לחזור לעצמה אוריה, נזכרת במנעול. “רחוב הרימון, שמונה עשרה, דירה עשרים ושש?”
“לא, זה רחוב הגפן, שמונה עשרה,” שפשף הסבא את הידיים, מתכונן להתחיל לפתוח את המתנות.
“אז זהו,” אנחה טרגית, “טעיתי. תתארחו, אני רק צריכה להתקשר רגע.”
היא חטפה את הטלפון וברחה לאמבטיה, שם נעלה את הדלת, התעטפה במגבת וקראה את ה-SMS.
“שאול, אני כבר באה, פשוט התעכבתי בסופר!” כתבה חזרה.
“אחלה, מחכה, אם אפשר תביאי בקבוק יין אדום,” שלח לה וואטסאפ.
אדום אוריה תכננה להביא, אבל כבר בתוכה. אספה שטיח, פירקה את הווילון, חיכתה שכולם ילכו למטבח וברחה.
אספה על עצמה את החפצים לתוך שקית, ברחה מהדירה.
“אני אספר, אבל אחר כך,” הסבירה את מצבה לשאול שפתח, נעה כמו ערפילית.
עברה לידו כלא רואה, ישר לאמבטיה, הוציאה את הווילון החדש, פתחה את השטיחון, ואז נפלה בסלון ונרדמה עד הבוקר עד שהלחץ והיין התפוגגו.
כשפקחה עיניים ראתה את שאול, מחכה להסברים.
“סליחה… איזו כתובת זו?”
“רחוב הברוש, שמונה עשרה…”
