אני לא יכולתי לעזוב אותו, אמא, לחשתי לה. את מבינה? פשוט לא יכלתי.
הייתי אז בן ארבע עשרה, והרגשתי כאילו העולם כולו נגדי, או לפחות לא מבין אותי.
שוב הילד הזה, מלמלה דודה רבקה מהכניסה השלישית, מיהרה לעבור לצד השני של החצר. רק אמא אחת מגדלת אותו, נו… זה מה שקורה.
המשכתי ללכת ליד, ידיים בכיסים של ג׳ינס קרועים, עושה עצמי כאילו אני לא שומע, למרות ששמעתי הכל.
אמא עבדה שוב עד מאוחר. על שולחן המטבח חיכתה פתק: ״קציצות במקרר. תחמם ותאכל.״ ושוב שקט. תמיד שקט.
גם עכשיו חזרתי מהבית ספר, אחרי שיחה נוספת עם המחנכת על ההתנהגות שלי. כולם התייחסו אליי כמו בעיה. ידעתי את זה היטב, אבל למי אכפת.
תגיד, ילד! קרא אליי דוד רמי, שכן מהקומה הראשונה. ראית כלב פצוע בחצר? צריך לגרש אותו מפה.
עצרתי לסקירה.
ליד פחי האשפה באמת שכב כלב. לא גור כלב בוגר, ג׳ינג׳י עם כתמים לבנים. הוא שכב ללא תזוזה, רק העיניים עקבו אחרי העוברים והשבים. חכמות ועצובות כאלה.
שמישהו יגרש אותו! הסכימה בשקט דודה רבקה. בטח חולה…
ניגשתי קרוב יותר. הכלב לא זז, רק הניע את הזנב במהירות נמוכה. על הרגל האחורית הייתה פצע קרועה ודם קרוש.
למה אתה עומד? זרק דוד רמי בעצבנות. קח מקל ותגרש אותו!
משהו בי נשבר באותו רגע.
שינסה מישהו לגעת בו! אמרתי בחדות, עמדתי לפניו הוא לא עושה לאף אחד שום דבר רע!
וואלה, התפלא דוד רמי. נהיית שומר…
ועוד איך! התיישבתי ליד הכלב, שלחתי לו בזהירות יד. הוא הרח את האצבעות שלי, ליקק לי את היד ברוך.
משהו חמים התפשט לי בלב. פתאום, לראשונה מזה זמן, מישהו התייחס אליי בטוב.
בוא, לחשתי לו. תבוא איתי הביתה.
בבית סידרתי לו פינה עם מעילים ישנים בפינת החדר שלי. אמא שוב בעבודה אף אחד לא יכעס או ינסה לגרש את ״הפרא״ מהבית.
הפצע נראה רע מאוד. חיפשתי מידע באינטרנט על עזרה ראשונה לכלבים. קראתי, התעצבנתי מהמונחים הרפואיים, אבל התעקשתי לזכור כל פרט.
צריך לשטוף עם מי חמצן, מלמלתי, חופר בארון התרופות. אחר כך לטפל ביוד בקצוות. בעדינות, שלא יכאב לו יותר מדי.
הכלב שכב בשקט, הושיט לי באמון את הרגל הפצועה. הסתכל עליי בעיניים מלאות הודיה כבר מזמן לא הביטו בי כך.
איך לקרוא לך? חבשתי לו את הרגל בעדינות. ג׳ינג׳י אתה… אולי נקרא לך ג׳ינג’י?
הוא נבח בשקט, כאילו הסכים.
בערב אמא הגיעה מהעבודה. רציתי להתכונן לצעקות, אבל היא בחנה את ג׳ינג’י, נגעה בחבישה.
אתה עשית את זה לבד? שאלה בשקט.
כן. מצאתי באינטרנט איך עושים נכון.
ואיך תאכיל אותו?
אסתדר, אמצע משהו.
אמא הביטה בי הרבה זמן, אחר כך בכלב שליקק לה את היד ברוך.
מחר נלך לווטרינר, קבעה. נראה מה עם הרגל. כבר יש לו שם?
ג׳ינג׳י. אמרתי בגאווה.
לראשונה מזה חודשים לא הייתה בינינו שום קיר של חוסר הבנה.
בבוקר קמתי שעה קודם. ג׳ינג׳י ניסה לקום, התבכיין קצת מכאב.
תנוח, הרגעתי אותו. אביא לך מים ואוכל.
לא היה בבית שום אוכל לכלבים. נתתי לו את הקציצה האחרונה, הרטבתי פרוסת לחם בחלב. ג׳ינג׳י אכל בתיאבון ובזהירות, ליקק כל פירור.
בבית הספר, לראשונה זה חודשים, לא התפרצתי על מורים. חשבתי רק על דבר אחד איך ג׳ינג׳י? האם כואב לו? האם הוא משתעמם?
היום אתה שקט, התפלאה המחנכת דינה.
רק משכתי בכתף. לא רציתי לספר היו צוחקים עליי.
אחרי בית הספר רצתי הביתה תוך התעלמות מהמבטים של השכנים. ג׳ינג׳י קיבל את פני בקפיצות שמחה כבר הצליח לעמוד על שלוש רגליים.
מה, חבר, רוצה לצאת קצת החוצה? קשרתי לו רצועה ממיתר. רק בזהירות, תשמור על הרגל.
בחצר התרחש משהו לא רגיל. דודה רבקה, כשראתה אותנו, כמעט חנקה את עצמה מהפיצוחים:
הוא באמת הביא אותו הביתה! אורי! השתגעת לגמרי?!
מה יש? השבתי בשלווה. אני מרפא אותו. בקרוב יתרפא.
מרפא?! ניגשה השכנה. ויש לך כסף לתרופות? אתה לוקח מאמא שלך?
לחצתי את הידיים אך התאפקתי. ג׳ינג׳י התקרב אל רגלי כאילו הבין את המתח.
לא גונב. זה כסף שלי. אספתי מדמי כיס, אמרתי בקול שקט.
דוד רמי הניד בראשו:
ילד, אתה יודע מה לקחת על עצמך? זו נשמה חיה. צריך להאכיל, לטפל ולטייל איתו.
כל יום התחיל בטיול. ג׳ינג׳י התאושש מהר, רץ שוב עדיין מדדה קצת. לימדתי אותו פקודות בסבלנות, שעות של אימון.
שב! כל הכבוד! תן יד! ככה!
השכנים הסתכלו מרחוק. חלק הנידו ראש, חלק חייכו. ואני לא שמתי לב לכלום חוץ מהעיניים הנאמנות של ג׳ינג׳י.
הלכתי והשתניתי. לא בהפתעה בהדרגה. הפסקתי להיות חצוף, ניקיתי את הבית, אפילו ציונים השתפרו. הייתה לי מטרה. וזה היה רק ההתחלה.
אחרי שלושה שבועות קרה מה שהכי פחדתי.
הלכתי עם ג׳ינג׳י מטיול ערב, כשחבורה של כלבי רחוב זינקה מאחורי המחסנים. חמישה או שישה רעבים, כעוסים, עיניים נוצצות בחושך. המוביל כלב שחור גדול חשף שיניים והתקדם.
ג׳ינג׳י, באינסטינקט, התחבא מאחורי הרגל שלי. הרגל עוד כאבה, קשה היה לו לרוץ. והם הרגישו את החולשה.
אחורה! צעקתי ומנפנף ברצועה. לכו מפה!
החבורה הקיפה אותנו. השחור נבהם יותר ויותר, מתכונן לקפיצה.
אורי! קולה של דודה רבקה בקע מהחלון. תרוץ! תשאיר את הכלב ותברח!
מאחוריה הציצו עוד כמה שכנים.
ילד, אל תהיה גיבור! צעק דוד רמי. הוא מדדה, אי אפשר לברוח איתו!
הבטתי בג׳ינג׳י. הוא רעד, אבל לא ברח. הצטופף על הרגל שלי, מוכן לכל גורל.
הכלב השחור קפץ ראשון. במקום לברוח, חסמתי בידיים וננשכתי בכתף, שיניים חדות קרעו את המעיל.
וג׳ינג׳י, למרות הרגל הפצועה, למרות הפחד, קפץ להגן עליי. נאחז בשיניים ברגלו של המוביל, תלוי עליה.
התפתח קרב. ניסיתי להגן עליו במכות ידיים ורגליים, סופג נשיכות ושריטות. לא נסוגתי.
ריבונו של עולם! צעקה דודה רבקה. רמי, תעשה משהו!
דוד רמי רץ מלמטה, תפס מקל, מוט, מה שיכול.
תחזיק מעמד ילד! קרא. אני עוזר לך!
כבר הייתי נופל כשהגיע קול מוכר:
תעזבו מיד!
זאת הייתה אמא שלי. רצה מהכניסה עם דלי מים, שפכה על הכלבים. החבורה נסוגה בצעקות.
רמי, אלי! קשקשה.
דוד רמי הצטרף עם מקל, עוד שכנים באו מלמעלה. הכלבים הבינו שהמאבק לא כדאי וברחו.
שכבתי על האספלט, מחבק את ג׳ינג׳י. שנינו מדממים, רועדים. אבל חיים. שלמים.
בן שלי, אמא התיישבה לידי, בדקה את הפצעים. הפחדת אותי מאוד.
לא יכולתי להשאיר אותו, אמא, לחשתי. את מבינה? פשוט אי אפשר היה.
אני מבינה, השיבה ברוך.
דודה רבקה ירדה מהבית אלינו, הסתכלה בדרך מוזרה כאילו היא רואה אותי לראשונה.
ילד, אמרה בהיסוס. היית עלול להיהרג… בגלל איזה כלב.
הוא לא בגלל הכלב, התערב פתאום דוד רמי. הוא בשביל חבר. את מבינה, רבקה?
השכנה הנהנה בדמעה.
בואו הביתה, אמרה אמא. צריך לטפל בפצעים. גם של ג׳ינג׳י.
התרוממתי בקושי, הרמתי את הכלב. ג׳ינג׳י התבכיין קלות, אבל הזנב שלו זז שמח שהייתי איתו.
רגע, עצר אותנו דוד רמי. מחר תסעו לווטרינר?
כן.
אני לוקח אתכם ברכב. אשלם גם על הטיפול כלב גיבור צריך טיפול!
הבטתי עליו בתדהמה.
תודה, דוד רמי. אבל אני אחזיר לך כל שקל.
בלי ויכוחים, חייך וטפח לי על השכם. בינתיים אנחנו גאים בך. נכון?
כל השכנים הנהנו בשקט.
עבר חודש. ערב סתיו רגיל. חוזר מהקליניקה הווטרינרית שם התחלתי לעזור בסופי שבוע. ג׳ינג׳י שועט לידי הרגל החלימה, הפסיק כמעט לדדות.
אורי! קראה דודה רבקה. רגע!
נעצרתי, מוכן לעוד ביקורת, אבל היא הושיטה לי שקית אוכל לכלבים.
זה בשביל ג׳ינג׳י, אמרה במבוכה. אוכל איכותי! אתה מטפל בו ממש יפה.
תודה, דודה רבקה, אמרתי בחיוך. יש לי אוכל עכשיו, אני עובד אצל הדוקטורית יעל בקר, היא משלמת לי.
קח בכל זאת. תמיד טוב שיהיה.
בבית אמא הכינה ארוחת ערב. חייכה כשראתה אותי.
איך היה בקליניקה? יעל מרוצה ממך?
אומרת שיש לי ידיים טובות. אני סבלני. ליטפתי את ג׳ינג׳י. שוקל ברצינות להיות וטרינר.
ומה עם הלימודים?
הולך טוב. גם המורה אלון במדעים מפרגן אומר שנהייתי ממוקד.
אמא הנהנה. החודש הזה שינה אותי לחלוטין. הפסקתי להתחצף, עזרתי בבית, אפילו ברכתי לשכנים. ובעיקר קיבלתי מטרה. חלום.
תשמע, אמרה אמא, מחר רמי יבוא. רוצה להציע לך עבודה נוספת. אצל חבר שלו יש פנסיון לכלבים, צריך עוזר.
הארתי:
באמת? אפשר לקחת את ג׳ינג׳י איתי?
בטח. הוא כמעט כמו כלב שמירה עכשיו.
בערב ישבתי עם ג׳ינג׳י בחצר. תרגלנו פקודה חדשה ״שמור!״. הכלב ביצע בהתלהבות, מביט בי בעיניים מלאות אמון.
דוד רמי ניגש, התיישב לידי על הספסל.
מחר בטוח תבוא לפנסיון?
בטוח. עם ג׳ינג׳י.
אז לך לישון מוקדם. יום קשה מחכה.
אחרי שרמי הלך, נשארתי עוד קצת לשבת. ג׳ינג׳י הניח את הראש על הברכיים שלי, השמיע אנחה של סיפוק.
מצאנו אחד את השני. ואף פעם לא נישאר בודדים.
