לבו של החתול פעם חלש בחזהו, מחשבותיו התרוצצו, נפשו כאבה. מה כבר קרה, שהגברת שלו מסרה אותו לאנשים זרים, מדוע היא נטשה אותו?
כשנתנו לנעמה מתנה לרגל כניסתה לדירה החדשה – חתול בריטי שחור כולו – היא נדהמה כמה רגעים.
הדירה הקטנה ביד אליהו, שרק עכשיו הצלחתי לקנות אחרי הרבה מאמצים וחיסכון בשקלים, עדיין בכלל לא מסודרת. וגם, לא חסרות לי בעיות שמעסיקות אותי.
ופתאום חתלתול! אחרי שנרגעתי קצת, הסתכלתי בעיניים הצהובות-כתומות של הקטן, נשפתי, חייכתי ושאלתי את מי שהביא את המתנה:
זה חתול או חתולה?
חתול!
טוב, חתול, תקרא לך אורי, אמרתי לו.
הוא פתח את פיו הקטנטן והשמיע יללה חלושה: “מיאו”
*****
התברר שחתולים בריטיים הם יצורים נינוחים במיוחד. כבר שלוש שנים שאני ונעמה יחד עם אורי, חיים בהרמוניה מלאה. אפילו גילינו שאורי הוא בעל נפש רגישה ולב גדול.
הוא ממתין לי בשוב מהעבודה, מחמם אותי בשינה, צופה איתי בסרטים, צמוד אל הרחם, ומתלווה אליי בכל מטלה בבית.
החיים עם החתול קיבלו גוון שמח ומלא צבע. יש מי שמחכה לך בדלת, שמצחיק אותך ובימים אחרים אפילו משתתף בעצבך. והכי חשוב, מבין אותך בלי הרבה דיבורים.
חשבתי שהכל טוב, אבל
לאחרונה שמתי לב שמשהו לא בסדר בצד ימין שלי. בהתחלה חשבתי שנמתחתי לא טוב, אחר כך האשמתי את האוכל השומני. כשהכאבים החמירו, הלכתי לרופא.
כשהרופאה בישרה את האבחנה וסיפרה מה צפוי לי, בכיתי כל הלילה. אורי, שהבין אותי, התכרבל לידי וניסה להרגיע אותי עם גרגורים רכים.
בלי לשים לב נרדמתי לצלילי אורי. בבוקר, כבר השלמתי עם המצב, החלטתי לא לספר למשפחה שלי כדי להימנע מהרבה רחמים וניסיונות עזרה לא מועילים.
בתוכי עדיין קיוויתי שהרפואה תצליח לעזור לי. הציעו לי לבצע סדרת טיפולים שעשויה לשפר את מצבי.
והנה, עלה העניין לאן להעביר את אורי. נכנעתי, וליתר ביטחון, אם יקרה לי משהו קשה, רציתי למצוא לו בית חם ובעלים טובים.
באתרי האינטרנט פרסמתי שאני מוסר חתול בריטי גזעי לידיים טובות.
כשמי שהתקשר ראשון שאל למה אני מוסר חתול בוגר, לא הבנתי למה, אבל אמרתי שאני בהריון ובתקופת ההריון התגלה לי אלרגיה לשערות חתולים.
אחרי שלושה ימים, אורי עם כל הציוד שלו עבר לבעלים החדשים, ואני התאשפזתי בבית החולים
יומיים לאחר מכן, התקשרתי לבדוק מה שלומו אצל הבעלים החדשים, והם, מתנצלים שוב ושוב, אמרו שאורי ברח באותו ערב ואין להם מושג איפה הוא נמצא.
רציתי לברוח מהמחלקה ולחפש אותו. אפילו פניתי לאחות וביקשתי לצאת, אבל היא נזפה בי וביקשה שאשוב למיטה.
שותפתי לחדר, שראתה את סערתי, שאלה מה קרה. סיפרתי לה הכל, ודמעות זלגו לי.
חכי לעצבות, ילדה, אמרה לי גברת שפרה, אישה מבוגרת וצנומה, מחר אמורה להגיע רופאה מומחית מתל אביב. גם לי יש אבחון לא טוב, הבן שלי, איש עסקים, רצה להעביר אותי למחלקה אחרת, אבל סירבתי.
הוא מצא דרך, אני לא יודעת איך, והשיג את הגעתה. אני אבקש שתבדוק גם אותך, אולי המצב שלך לא כזה נורא כמו שחשבת, אמרה לי, ליטפה את כתפי.
*****
כשיצא מהכלוב, אורי הבין שהוא נמצא בבית זר. מישהו ניסה ללטף אותו, זר לחלוטין
אורי לא הצליח להירגע, הוציא ציפורניים, והיכה את היד שנשלחה אליו, ואז ברח לפינה אפלה.
פבלו, אל תיגע בו כרגע, שיינח, שמע אורי קול אישה רך, אבל לא הקול של נעמה.
לבו פועם בכאב, מחשבותיו מבולבלות, וכל גופו נרגש. למה הגברת שלו מסרה אותו, למה עזבה אותו?
עיניו מצאו חלון פתוח. בבת אחת, כהרף עין, אורי קפץ דרך החלון החוצה!
למזלו, זה היה רק הקומה השניה ועל הדשא למטה, וממנו התחיל המסע בחזרה של אורי הביתה
*****
הרופאה הופיעה כדמות נעימה, בשלהי ארבעים, הציגה עצמה כמרגלית. היא עיינה בפירוט במסמכי הטיפול שלי, ואז ביקשה לשכב, להסתובב שמאלה.
היא בדקה, הקישה, שאלה היכן הכאב ומה טיבו. אחר כך עברה שוב על התיק. בדיקות חוזרות.
לא ציפיתי לטוב. חזרתי לשותפתי לחדר, שוכבת במיטה, מבולבלת.
מה אמרו לך, ילדה? שאלה.
עדיין כלום, אמרו שיבואו לבדוק שוב.
ברור, אצלי לצערי זה אושש, אמרה בעצבות.
בכל זאת, תודה. אמרתי, ולא ידעתי איך לנחם מישהי שיודעת שסוף קרוב.
כעבור חצי שעה נכנסה מרגלית עם עוד רופאים.
נעמה, יש לי בשורות טובות. המצב שלך בר טיפול, קיבלת כבר תוכנית טיפול, תשתיוחי פה שבועיים, ותהיי בריאה, אמרה בחיוך.
כשעזבו, שפרה הוסיפה:
טוב מאוד. שמחה שלפני לכתה הצלחתי לעשות מעשה טוב. שתהיי מאושרת.
*****
לאורי לא הייתה כוכבית מובילה, לא ידע בכלל מה זה. הוא פשוט הלך אחרי תחושת הלב שלו. הדרך הביתה הייתה מלאה בהרפתקאות מסוכנות ומצחיקות.
בתור חתול בית שלא הכיר רחוב, אורי הפך ביום אחד לטורף ערמומי.
הוא נמנע מרחובות רועשים, חצה במהירות, טיפס על עצים כשנמלט מכלב, ונע קדימה
באחד מהחצרות, לפני כביש סואן, אורי פגש חתול רחוב קשוח.
החתול מיד הבין שמדובר בזרים. במיאו קולני התנפל על אורי, אבל אורי הפך מאציל רגוע לפושע מרדן, ולא ברח.
הקרב נגמר מהר חתול הרחוב ברח לשיח, אוזנו מעט קרועה.
הוא רק ניסה להראות שהוא המלך, אבל לאורי היה מטרה אחת לחזור הביתה, ולא נתן לשום דבר לעצור אותו.
הדרך נמשכה; חולף על פני חוויות למד לישון על עצים, אוכל מזבלות וגונב אוכל מחתולים שמקבלים רחמים מגורמים טובים.
פעם אחת הוא נתקל בלהקת כלבים. הם רדפו אחריו, והוא טיפס על עץ רעוע. אנשים שמעו והבריחו את הכלבים. אחת הנשים פיתתה אותו בנקניק משובח.
הרעב והפחד גרמו לאורי להתקרב אליה, ואפילו אפשר לה ללטף אותו. אך…
אחרי שנח, זכר את משימתו, רץ אחריה לא כניסה, וחמק דרך הדלת הפתוחה ממשיך בדרכו הביתה
*****
כשסיימתי את תקופת האשפוז, חזרתי הביתה. בראשי הידהדו מילותיה של שפרה שתהיי מאושרת. כמובן, שמחתי כל כך שהאבחנה נשללה ואני בריאה.
אבל ליבי כאב על אורי. לא יכולתי לדמיין כיצד אחזור לבית ריק, בלי אורי שמקבל את פניי.
בקושי נכנסתי הביתה, מיהרתי להתקשר למי שלקח את אורי, וביקשתי כתובת מדויקת. כשהגעתי אליהם, גיליתי בדיוק איך אורי ברח, והחלטתי לצאת אחריו.
אמרו לי שזה לא מציאותי, עברו שבועיים, ושהסיכוי של חתול בית להינצל בחוץ אפסי, אך סירבתי להאמין.
הלכתי רגלית, נכנסתי לכל חצר, חיפשתי בגנים, חניות, שניסיתי לחשוב כמו חתול לא מנוסה. קראתי בשמו, התבוננתי בפתחים אפלים.
מתקרבת לבית, כבר הבנתי החתול נעלם בלי עקבות. בלתי אפשרי, חשבתי, שיצליח ככה להגיע…
נכנסתי לחצר שלי, המראה היה עגום, דמעות בעיניים, הלב דואב. דרך הדמעות ראיתי ממול, על המדרכה, חתול שחור מתקרב מולי.
“חתול שחור?” חלפה במוחי. עמדתי, הסתכלתי. מצאתי. פרצתי בצעקה: “אורי!”
לאורי לא היו כוחות לרוץ הוא ישב, המצמץ בעונג ושחרר יללה קטנה: “הגעתי!”
ובאותו רגע, הבנתי: כשאתה אוהב באמת, לא מוותרים על התקווה אף פעם. הסבל, האובדן והפחד הם רק עיקוף בדרך הביתה.
