יומן, יום רביעי
יש דברים שלעולם לא אשכח. איך משפחה יכולה להשתנות ברגע, ואיך החיים לפעמים לוקחים אותך רחוק מהמקום שבו גדלת. פעם היה לי בית יציב, עם אשתי נוגה ושני ילדים מקסימים. ואז, בוקר אחד, הכול התרסק. נהיגה שגרתית הביתה הסתיימה בתאונת דרכים נוראית, ואיבדתי את נוגה. זמן רב חשבתי שלא אשרוד את הכאב, אבל אמא שלי דחפה אותי קדימה “אתה חייב להיות חזק בשביל הילדים,” היא אמרה לי. אז אספתי את עצמי, התחלתי לעבוד יותר קשה. הילדים גדלו, ואני, כשראיתי שהם עומדים על הרגליים, יצאתי לעבוד בחו”ל, כדי שאוכל להבטיח את עתידם. אף אחד לא תמך בי, הייתי חייב לעשות הכול לבד.
תחילה עבדתי בישראל, אבל מהר מאוד הבנתי שצריך יותר, אז נסעתי לגרמניה, ואחר כך ללונדון. עבודות ברחתי מהן אחת אחרי השנייה עד שמצאתי עבודה טובה באמת. שלחתי כסף הביתה בכל חודש, דאגתי לילדים, קניתי להם דירות בתל אביב ובחיפה, והשקתי בשיפוץ יפה לבית שלי. הרגשתי גאווה. אפילו שקלתי לחזור סופית לישראל, אבל בדיוק אז, לפני שנה, הכרתי מישהו. שמו איתן, ישראלי שחי כבר עשרים שנה בלונדון. נוצר בינינו משהו מיוחד, והתחלתי להאמין שאולי יש לי עתיד איתו.
אבל תמיד היו לי לבטים. איתן לא יכל לעזוב את לונדון, ואני בעצם רציתי לחזור לארץ. בסוף, לפני כמה ימים, חזרתי לביקור. פגשתי את הילדים, אחר כך את ההורים שלי. למחותים של אשתי, לא הצלחתי להגיע פשוט לא היה לי זמן. יום אחד, דלית, חברה טובה שעובדת במכולת הקרובה, קפצה לביקור וסיפרה לי באגביות:
“אתה יודע, חמיך ממש נעלב ממך!”
“תסבירי לי,” שאלתי.
“שמעתי אותו מדבר עם שכנה,” סיפרה. “אומר שאתה יהיר, שהכסף הרס אותך, ושלא עזרת להם בכלל מבחינה כלכלית.”
נפגעתי מאוד. הרי אני גידלתי לבד שני ילדים, עשיתי את כל החיים שלי בשבילם. קשה להבין למה היו מצפים שאעשה מעבר לזה. תמיד השארתי קצת לעצמי, האם זה כל כך לא בסדר?
לא רציתי ללכת לבקר את ההורים של נוגה, אבל בעצמי הכרחתי את עצמי. קניתי מצרכים טובים חלה, גבינות, פירות יקרים והגעתי אליהם. בהתחלה נראה שהכול בסדר, אבל השיחה שדלית סיפרה לי המשיכה להציק. ובסוף פלטתי:
“תדעו לכם שלא היה לי פה קל. כל מה שעשיתי עשיתי בשביל הילדים שלי, כי לא היה לי ממי לבקש עזרה.”
“גם אנחנו לבד,” אמר חמיה, “לכולם יש ילדים שעוזרים, רק אנחנו נשארנו לבד. גם אנחנו כמו יתומים! היית צריך לשוב לארץ ולעזור לנו.”
הרגשתי מושפל. לא סיפרתי להם שבאנגליה יש לי בן זוג חדש. בסוף יצאתי משם מדוכא, מרגיש אבוד. אני שואל את עצמי: האם באמת זו האחריות שלי לעזור גם להורים של נוגה? האם מותר לי לזוז קדימה, או שאני מחויב עולמית למי שהיה פעם המשפחה שלי? אני מרגיש שאיני מסוגל להחזיק יותר.
היום, כשאני חושב על הכול, למדתי שלא משנה כמה תנסה להיות צודק תמיד יהיו כאלה שלא יבינו את הדרך שלך. אבל חשוב לבחור את הדרך שלך בלי לאבד את עצמך בשביל הרגשות של אחרים.
