הטיסה הראשונה שלי כקברניט הפכה לחלום בלהות. אחרי שהצלתי נוסע, העבר הגיע אליי שוב.
מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי מוקסם מהשמיים. הכול התחיל מתמונה ישנה וקפואה שהראו לי בבית האומנה בירושלים בו גדלתי. הייתי שם כבן חמש, יושב בתא הטייס של מטוס קל, מחייך כאילו כל האופק שייך לי. מאחוריי עמד גבר עם כובע טייסים, ואני האמנתי במשך עשרים שנה שהוא אבי.
ידו הונחה על כתפי, ועל לחיו סימן לידה גדול וכהה. התמונה ההיא הייתה החוט היחיד שקשר ביני לבין עברי, ומפת הדרכים לעתידי. בכל פעם שהחיים הכו בי, חזרתי אליה. שמרתי אותה בארנק לאורך מבחנים קשים, מחסור בכסף ומשמרות כפולות שעבדתי כדי לשלם על שעות הסימולטור. שכנעתי את עצמי שלא היה זה מקרה שמישהו שם אותי בתא הטייס ההוא.
והנה, יום אחד חלום הילדות התגשם. בגיל 27 ישבתי סוף־סוף על כיסא הקברניט במטוס נוסעים אל על, מוכן להמריא בטיסה הראשונה שלי בתפקיד הזה. מתרגש, אדוני הקברניט? שאל הסגן שלי. הבטתי במסלול שנמתח מול השמש ולחצתי את התמונה שבכיסי, קרובה ללב. אולי קצת, איתמר. אבל חלומות של פעם באמת מקבלים כנפיים, נכון?
האירוע בגובה של עשרת אלפים מטר
ההמראה עברה בצורה מושלמת. כבר התייצבנו בגובה השיוט כשהדלת אלינו נפתחה בחוזקה. דיינה, אחת מדיילות הטיסה, נכנסה כשהיא חיוורת ורועדת: יונתן, אנחנו זקוקים לך! מישהו נחנק!
לא היססתי. איתמר השתלט על ההגאים, ואני רצתי החוצה. גבר קרס במעבר, מנסה לשאוף אוויר. כרעתי לידו ופתאום קלטתי סימן הלידה שעלה על חצי פניו. המוח שלי קפא לרגע, אך ההכשרה השתלטה.
התרוממתי, התחלתי לבצע את תמרון היימליך. ניסיון ראשון, כלום. שני, גם לא. בשלישי, נתתי את כל הכוח חפץ קטן וקשה עף מפיו. האיש התקפל קדימה, שואף אוויר בשריקה. מחיאות כפיים נשמעו, אבל אני כבר לא שמעתי דבר. רק בהיתי בו כשהרים אלי עיניים הוא היה האיש מהתמונה.
אבא? לחשתי. הוא הביט במדי, בפני, ונענע בראשו. לא, אני לא אביך. אבל אני יודע היטב מי אתה, יונתן. לכן אני כאן.
האמת המרה
הוא סיפר לי שהכיר את הוריי, שטס יחד עם אבי והיו כאחים. ידעת היכן אני, לחשתי. למה לא באת לקחת אותי מבית האומנה? הביט בכפות ידיו. כי הכרתי את עצמי, יונתן. השמיים היו כל עולמי. לא היה לי שורשים ולא יציבות. חשבתי שמוטב שתישאר שם, מאשר שאשבור אותך בנסיונות להיות מה שאיני יכול.
הסביר שבא לחפש אותי עכשיו משום שהושעה מהטיסות לתמיד בגלל ראייה לקויה, ורצה לראות למה הפכתי. שלפתי את התמונה. הפכתי לטייס כי האמנתי שיש לה משמעות. בזכותי נהיית טייס, אמר בגאווה אגואיסטית. הוסיף וביקש: יונתן, תן לי לשבת עוד פעם אחת בתא הטייס. זה כל מה שאני מבקש.
זקפתי את גבי, מרגיש את דרגות הקברניט מכבידות על כתפיי. שנים רדפתי אחריך, בטוח שאתה הסיבה לאהבת התעופה שלי. טעיתי. לא עשיתי זאת עבורך, אלא עבור חלום שיצרתי על מי שחשבתי שאתה. עכשיו כשהכרתי אותך, אני שמח שלא מצאתי אותך קודם.
דמעות זלגו על לחיו, חורצות את הסימן. אני טס כי השמיים הם הבית שלי. התמונה הזו הייתה רק זרע, אבל אני השקעתי בה, לא אתה. זה בזכותי, ולא מגיע לך לבקש ממני דבר.
הבטתי בפעם האחרונה בתמונה, והנחתי אותה לידו, לצד שקית הבוטנים הריקה שכמעט חנק אותו. תשמור עליה. לי אין בה עוד צורך.
חזרתי לתא הטייס וסגרתי את הדלת, מתנתק מהעולם. איתמר הביט בי: הכל בסדר, קפטן? אחזתי בהגה, חשתי את רטט המנועים. אני יודע עכשיו שלא ירשתי את חיי נלחמתי עליהם. כן, עניתי, מביט לאופק. הכול ברור לי כעת.
