צריך להודיע מראש, אני בכלל לא הכנתי כלום! אתם בכלל יודעים כמה זה עולה לארח אורחים?! צועקת חמותי.
אני כלה: רגילה, עובדת, בלי כתר על הראש. אני ובעלי חיים בדירה משלנו בתל אביב, מושכים הכל לבד משכנתא, ארנונה, עבודה מהבוקר עד הלילה.
החמות גרה ביישוב קטן בצפון, גם גיסתי שם. והכל היה עובר, אלמלא החליטו שהדירה שלנו זה מלון סוף שבוע. בהתחלה זה נשמע נחמד:
נבוא אליכם בשבת, נקפוץ רגע.
לא לזמן רב.
אנחנו הרי משפחה.
כן, לא לזמן רב זה עם לינה; נקפוץ זה עם שקים, סירים ריקים ומבט שמצפה לסעודה.
כל סוף שבוע אותו התסריט: אני גומרת לעבוד, רצה לסופר, מבשלת, מנקה, מסדרת שולחן, מחייכת, ואז עוד חצי לילה שוטפת כלים ומבריקה את הבית. רונית אמא של בעלי יושבת ומעירה:
למה בסלט אין גרגרי חומוס?
את המרק אני אוהבת יותר סמיך.
אצלנו בצפון לא עושים ככה.
וגיסתי מוסיפה:
אוי אני כל כך עייפה מהדרך.
ואין קינוח?
ואף פעם לא תודה, אפשר לעזור?
יום אחד נשברתי ואמרתי לבעלי:
אני לא עוזרת בית, ולא רוצה לשרת את המשפחה שלך כל סוף שבוע.
אולי באמת צריך לעשות עם זה משהו.
ואז עלתה לי מחשבה.
בפעם הבאה חמותי מתקשרת:
אנחנו מגיעים אליכם בשבת.
אוי, יש לנו תוכניות לסוף שבוע, אני אומרת בשקט.
איזה תוכניות?
שלנו.
ואתם יודעים מה? נסענו באמת לא לתוכניות, אלא לבית של רונית. בשבת בבוקר אני ובעלי עומדים אצלה בכניסה. היא פותחת את הדלת ונעצרת בהפתעה.
מה זה אמור להיות?!
באנו אליכם לביקור. לא להרבה זמן.
צריך להודיע מראש, אני בכלל לא הכנתי כלום! אתם יודעים כמה עולה לארח?!
אני מסתכלת עליה, ואומרת בשקט:
רואה? ככה אני חיה כל סוף שבוע.
אז את רוצה ללמד אותי לקח?! חוצפה!
הצעקות היו כאלה שהשכנים הציצו מהחלון, ואנחנו נסענו הביתה.
ומה קרה הכי מעניין? מאז אף ביקור ללא הזמנה. אין נקפוץ ואין סוף שבוע אצלנו במטבח. לפעמים, כדי שישמעו אותך, צריך פשוט להראות איך זה להיות במקומך.
תגידו, האם נהגתי נכון? מה הייתם עושים במצב כזה?
