אמא חסמה את המספר שלי ביום שלישי אחר הצהריים: ברגע אחד, במקום צלצול, שמעתי הודעה מכנית “המנוי אינו זמין”. זה לא היה שיעור חינוכי בסגנון ספרי ההדרכה.

אמא חסמה את המספר שלי ביום שלישי אחר הצהריים. פתאום, במקום הצליל הרגיל, שמעתי הודעה מוקלטת: המנוי אינו זמין כעת. זה לא היה שיעור חינוך מספרי פסיכולוגיה. זה היה חוסר אונים שלה. היא פשוט נמאס לה לשמוע כל חודש את התעבירי לי קצת, שאצליח להחזיק עד יום ראשון שלי.
אני בן עשרים ושתיים, תמיד הרגשתי שהחיים חייבים לי משהו. לא רציתי לעבוד בשום עבודה רגילה, קיוויתי שיגיע הזדמנות ההיא, ובינתיים הסתפקתי בהעברות הכספים של אמא. הכסף התנדף על שטויות: משחקים, בילויים, הזמנות אוכל, כי היה לי עצלנות לבשל לבד.
כשבעל הדירה הבין שלא אשלם, הוא פשוט הראה לי את הדלת. נשאר לי רק המאזדה הישנה של ההורים ואלוף הכלב שלי. אלוף היה עבורי רק חבר, שבסבלנות חיכה לי אחרי כל לילה ארוך של חוסר אחריות.
את הלילה הראשון במכונית עוד חשבתי שזה זמני. בשלישי כבר הבנתי שנגמר לי האוכל. נשארו לי בכיס רק כמה שקלים. לעצמי קניתי שקית ביסלי, ולכלב את המזון הזול ביותר שהצלחתי למצוא בקיוסק. בבוקר אלוף לא הצליח לקום. הגוף שלו, שהיה רגיל לתפריט מיוחד, קרס. הוא פשוט שכב על המושב האחורי, נשם בכבדות והביט בי בעיניים מלאות עצב, כאילו נפרד ממני. לכלבים מסוגו יש עיכול רגיש, ואני, כמו אחרון האגואיסטים, חסכתי עליו כסף למזון איכותי עוד שבוע קודם.
נסעתי אל אמא, לעיר הקטנה שלנו. רק רציתי להיכנס, שיאכילו אותי, שיחממו אותי. אבל החליפו את המנעול. עמדתי מתחת לחלון, חייגתי אליה שקט. שלחתי הודעות אף תשובה.
התיישבתי על שפת המדרכה, מרגיש אבוד לחלוטין. השכנה מהקומה הראשונה יצאה אליי עם שקית.
נעמי ביקשה להעביר לך.
בשקית היה מזון מיוחד ותרופה לכלב. לא כסף; לא פתק. רק השקית סימן לכך שהיא דואגת לאלוף, אבל לי אין לה עוד מילים לתת.
רציתי לקחת את אלוף לווטרינר, אבל הרכב לא התניע דווקא ברגע הקריטי המצבר נגמר, וכסף למונית לא היה לי, גם לא חברים שיעזרו. המרפאה הייתה במרחק של כמה שכונות.
החזקתי את אלוף בידיים. שלושים קילו. זה לא היה כמו בסרטים: נשמתי בקושי, הזעתי, עצרתי כמה פעמים כי הרגליים שלי כמעט קרסו. אנשים הסתכלו עליי כאילו הייתי חסר בית. כשהגעתי סוף סוף לפתח המרפאה, התמוטטתי על הספסל, מחזיק אותו על הברכיים.
הווטרינר, שהכיר את אבא שלי, בדק את אלוף והביט בי ישירות:
אתה באמת סחבת אותו ברגל?
המכונית לא התניעה… עניתי בקושי.
מחפש עבודה? הדוד שלי מחפש עובדים למפעל מתכת, לא גן עדן אבל משלמים. תנסה? תצליח. לא תנסה אני אקח את אלוף, כי אתה תהרוס אותו.
הלכתי לעבוד שם. לא בגלל שהפכתי פתאום לגיבור, אלא כי ממש פחדתי. עבדתי במחסן עד מאוחר, התרגלתי לעבודה קשה, ישנתי ברכב, עד שאספתי מספיק לשכור חדר במעונות.
השתניתי. נעלמה לי התמימות של הילדות. במראה עמד מולי גבר עם עיניים עייפות אבל שקטות, וידיים מחוספסות מהעבודה. סוף סוף הבנתי את הערך של כל שקל.
חצי שנה אחרי, חזרתי לאמא. לא כדי לבקש. נכנסתי, שמתי על השידה כסף, ותיקנתי סוף סוף את הברז במטבח ואת הדלת בחדר מה שמעולם לא הרגשתי מספיק אחריות לטפל בו.
אמא עמדה ליד. היא לא התאכזבה, לא אמרה דבר. רק נעמדה לידי ושמה יד על הכתף שלי. בפעם הראשונה מזה זמן רב, הרגשתי לא הילד שלה אלא גבר אמיתי.
היא לא חסמה אותי כי הפסיקה לאהוב. אלא כי כאב לה לראות את החולשה שלי. לפעמים צריך לסחוב כלב בידיים דרך כל העיר כדי להבין שאף אחד לא יחיה עבורך את החיים.