תמצא את הדרך שלך. אין צורך למהר. לכל דבר יש את זמנו.
ליערה הייתה מסורת עתיקה ומעט משונה. בכל שנה, בערב השנה החדשה, הייתה הולכת לאשת קבלה. מאחר שגרה בתל אביב, לא היה קשה למצוא אשת קבלה חדשה.
העניין הוא שליערה הייתה לבד. כמה שהתאמצה להכיר בחור טוב וישר, הכול היה לשווא. התברר שכל הבחורים הישרים כבר תפוסים…
״השנה תפגשי את החתן שלך!״ הכריזה אשת הקבלה כהת העיניים, תוך שהיא מביטה בכדור הקריסטל הנוצץ.
״ואיפה? איפה אפגוש אותו?״ שאלה יערה בקוצר רוח. ״כל שנה אומרים לי אותו דבר, והשנים עוברות ואני עדיין לבד.״
״המליצו לי עלייך, אמרו שאת החזקה ביותר. אני דורשת שתאמרי לי בדיוק איפה אמצא אותו! אחרת אפרסם עלייך ביקורת גרועה…״ איימה יערה.
אשת הקבלה גלגלה עיניים. היא הבינה שמדובר בבחורה עקשנית, ושלא תעזוב אותה כל כך מהר. ידעה שאם לא תעגל פינות עכשיו, הבחורה תישאר כאן עד ערב, תוקעת את כל התור.
״ברכבת תפגשי אותו!״ אמרה בעיניים עצומות. ״רואה אותו ממש… גבוה, בהיר שיער ויפה תואר. ממש נסיך מהאגדות…״
״וואו!״ שמחה יערה. ״באיזו רכבת ומתי בדיוק?״
״בערב השנה החדשה!״ התבדחה אשת הקבלה. ״סעי לתחנה המרכזית. הלב ידריך אותך לאן לקחת כרטיס…״
״תודה!״ חייכה יערה באושר.
יערה יצאה מן הבניין, לקחה מונית לתחנה המרכזית בתל אביב. אבל כשהסתכלה על לוח הנסיעות של הרכבת, ההתלהבות שלה כבר דעכה. היא הביטה ברשימה, לא מבינה כלל לאן כדאי להוציא כרטיס…
״נו, מה?״ קטע אותה הקופאי, בקול עצבני.
״באר שבע… לשלושים ואחת בדצמבר. מחלקה ראשונה בבקשה,״ גמגמה יערה.
היא כבר דמיינה את עצמה יושבת בקרון הנוח, שותה תה, ולפתע נפתחת הדלת ונכנס החתן המובטח…
כששבה הביתה, החלה לארוז במהירות את הדברים הנחוצים לדרך, כי מאוחר בלילה כבר יוצאת לה הרכבת…
היא כלל לא חשבה על ההשלכות. מה תעשה בליל השנה החדשה בעיר זרה. רצתה רק דבר אחד: שהנבואה תתגשם במהרה.
כי אין דבר יותר קשה מלהרגיש שאינך שייך, במיוחד בימי חג. כל האנשים קונים למשפחותיהם מצרכים וחוגגים יחד. כולם, חוץ ממנה…
כעבור כמה שעות ישבה יערה בקרון, עם כוס תה חמה, בדיוק כפי שדמיינה. נותר לה רק להמתין לנסיך שייכנס בדלת…
״שלום לך!״ בירכה אותה קשישה, גוררת אחריה מזוודה ענקית. ״איפה המקום השני?״
״כאן…״ הביטה יערה במבוכה, מצביעה על המושב שממול. ״את בטוחה שזה הקרון שלך?״
״כן, יקירה, לא טעיתי,״ חייכה הזקנה והתיישבה.
״סליחה, תרשי לי לעבור,״ גימגמה יערה. סוף סוף הבינה שהיא עושה שטות גדולה. ״אני רוצה לרדת! התחרטתי!״
״רגע, אתן אכניס את התיק,״ אמרה האישה, לא ממש מבינה מה קרה.
״זהו… הרכבת כבר נוסעת,״ נשפה יערה בעצב. ״מה עכשיו?״
״אז למה רצית לרדת פתאום? שכחת משהו?״ תהתה הזקנה.
יערה התעלמה מהשאלה, פנתה אל החלון. ידעה שהקשישה אינה אשמה, היא בעצמה הביאה זאת על עצמה.
בינתיים, לאה הוציאה מהתיק עוגיות חמות מהבית והציעה ליערה.
״הייתי אצל הבת בבאר שבע,״ סיפרה ליערה. ״ועכשיו ממהרת הביתה, הבן והארוסה שלו באים לחגוג איתי את השנה החדשה.״
״איזה מזל… אני כנראה אחגוג אותה על הספסל בתחנה,״ אמרה יערה בעצב.
מילה הובילה למילה, ויערה סיפרה לקשישה את האמת על ההרפתקה שלה.
״את תמימה! למה את רצה אחרי כל השרלטנים האלה?״ נזפה בה הקשישה. ״תמצאי את הזיווג שלך. הכול בזמן שלו. אין מה למהר…״
ביום שלמחרת, יערה ירדה על רציף העיר שראתה לראשונה. עזרה לקשישה לרדת ונעמדה, לא בטוחה מה לעשות עכשיו.
״תודה, יערה! חג שמח!״ הודתה לה לאה.
״גם לך,״ חייכה יערה בעצב.
האישה הביטה בה, לא יודעת איך לעודד אותה. הבינה שחגוג את השנה החדשה בתחנה זאת לא הדרך לפתוח שנה.
״יערה, רוצה להצטרף אלי הביתה?״ הציעה פתאום. ״נצבע את הסלון, נערוך שולחן חגיגי…״
״מה פתאום… זה לא נעים לי,״ גימגמה יערה.
״ולשבת בתחנה זה נעים?״ חייכה הזקנה. ״בואי איתי, לא שואלים!״
לבסוף קיבלה יערה את ההזמנה. לאה צדקה, בחוץ השתוללה סופה שלא היה טעם להסתובב בחוץ.
״איתי ונועה כבר בבית,״ חייכה לאה.
איתי כבר ראה מהחלון שאמא הגיעה במונית. עמד ליד המעלית וחטף את השקית הכבדה שלה.
״איתי, שלום יקירי! לא הגעתי לבד – הבאתי אורחת. זו הבת של חברה ותיקה שלי, יערה,״ קרצה לאה ליערה בקריצה.
״איזה מעולה!״ אמר הבן. ״בבקשה, יערה, בואי תיכנסי.״
יערה הביטה על איתי, בחור גבוה ובהיר שיער, וסמקה. בדיוק אותו דמיינה ברכבת. אולי הגורל שוב עושה לה תרגיל…
״ואיפה נועה?״ שאלה לאה.
״אמא, נועה כבר לא כאן, והיא גם לא תחזור. לא רוצה לדבר על זה, טוב?״ השיב איתי בעצב.
״בסדר…״ גימגמה האם.
בערב ישבו כולם ליד שולחן מלא, נפרדים מהשנה שחלפה.
״יערה, את נשארת עוד איתנו?״ חייך איתי והגיש לה סלט.
״לא. בבוקר אסע,״ אמרה יערה בעצב לא מובחן.
היה לה עצוב לעזוב את הבית החמים הזה. יערה הרגישה שהיא מכירה כבר שנים את לאה ואת איתי.
״לא מבינה למה למהר כל כך,״ קראה לאה. ״יערה, תישארי עוד קצת.״
״נכון, יערה, תישארי. יש לנו החלקה על הקרח כאן ליד, אפשר ללכת בערב. אל תזדרזי ללכת,״ ניסה איתי לשכנע.
״שכנעתם,״ חייכה יערה. ״בשמחה אשאר.״
שנה אחרי, הם חגגו ארבעתם: לאה, איתי, יערה והקטן אביתר…
ואתה, מאמין בניסים של השנה החדשה?
