גברת, שוב הבאת את הבן שלך לעבודה? אין לך קצת בושה? זה מפריע לנו – הוא מדבר בקול רם. כבר אמרנו לך שאם תביאי אותו שוב, נוותר על השירותים שלך!

– גברת, שוב לקחת את הבן שלך איתך לעבודה? את לא מתביישת קצת? זה מפריע לנו. הוא מדבר בקול רם. אמרנו לך כבר שאם תביאי אותו שוב, ניפרד מהשירותים שלך!
המילים נפלו כמשקולות על רייצל. הן הדהדו בין המדרגות של הבניין, מעל לצעדים העייפים שלה ולרעש של הסחבת בתוך דלי פלסטיק כחול וסדוק. היה ערב. האור מחדר המדרגות ריצד חלש, והקירות הקרים חנקו את ליבה עוד יותר.
רייצל הייתה בת 39, אך העייפות הוסיפה לה שנים. ביום עבדה בעבודתה הראשונה שמונה שעות על הרגליים, עם חיוך מאולץ ללקוחות. בערב ניקתה חדרי מדרגות של בניינים בתל אביב. לא בגלל שאהבה, אלא כי לא הייתה לה ברירה.
בידה החזיקה את ידו של בנה. ילד בן שבע, עם ילקוט על הגב, מנומנם למחצה, נשען אל הקיר. לפעמים לחש לה בעדינות, כמה עוד מדרגות. לפעמים רק הביט בה, בשקט, כאילו אמר “אני כאן, אמא”.
השכנים שגערו היו מבוגרים יותר. אנשים שאהבו שגרה, שקט, ערבים נטולי הפרעות. עבורם, הילד היה “בעיה”. מטרד. אי נוחות.
הם לא ידעו שאין לה הורים שיעזרו. לא ידעו שגם החברות שלה עובדות קשה, עסוקות בענייניהן. לא ידעו שבוקר אחד, אביו של הילד עזב בלי הסבר, השאיר הבטחות ריקות ודירה שקטה מדי.
מאז, רייצל הייתה הכל בשבילו: אמא, אבא, חיבוק וביטחון. כל לילה הקריאה לו סיפור לפני השינה, גם כשעפעפיה צרבו מעייפות. כל בוקר העירה אותו בנשיקה, גם כשהלב שלה היה כבד.
“הילד עושה רעש,” נשמע עוד קול. “שומעים אותו. זה מפריע.”
ליבה של רייצל התכווץ בכאב. היא לחצה על הסחבת עוד קצת. לרגע רצתה לבכות אבל לא עשתה זאת. ידעה שבנה מסתכל עליה.
היא פנתה אליהם, גב זקוף, קולה רעד אבל עיניה היו כנות.
“אין לי למי להשאיר אותו… אבא שלו עזב אותנו. אני עובדת יום ולילה, עושה הכל כדי שלא יחסר לו דבר. אני גם אמא וגם אבא עבורו. אם זה מפריע לכם… אלחץ. מתנצלת.”
שתיקה כבדה ירדה על חדר המדרגות. הילד אחז בידה בחוזקה, כאילו פחד שאם ישחרר אמא שלו תיעלם.
הגברת מהקומה השנייה נשמה עמוק. מבטה התרכך. לראשונה ראתה מעבר לאישה שמנקה. ראתה אמא שקרועה מבפנים כדי להחזיק את הילד שלה חזק.
“לא ידענו…” אמרה בשקט. “תסלחי לנו.”
באותו ערב, רייצל לא הייתה רק “המנקה”. היא הפכה לשיעור, לסיפור, למציאות שיש השופטים אותה מבלי להכיר.
לא היו עוד איומים מצד השכנים. להפך מישהו הביא לילד מיץ תפוזים. מישהי אמרה שיוכל לנוח בשקט. מישהו חייך אליהם.
ורייצל חזרה הביתה קצת יותר קלה ברגליים.
לפעמים, אנשים לא צריכים עוד ביקורת צריך פשוט להבין אותם.
כי מאחורי כל אמא עייפה יש סיפור שלא שאלת עליו אף פעם.
אל תשפוט לפני שהכרת את הסיפור.
אם נגעה בך הסיפור העבר הלאה. אולי מישהו היום צריך קצת יותר יחס, קצת פחות ביקורת.