העשירה הגיעה לביתו של העובד שלה ללא התראה… ומה שגילתה בדירתו הצנועה בשכונה פשוטה מוטט את ממלכת הזכוכית שבנתה ושינה את גורלה לנצח!
יעל זמיר רגילה לכך שהכול מתנהל אצלה בדיוק של שעון שוויצרי. בעלת אימפריית נדל”ן, מיליונרית עוד לפני גיל ארבעים, חיה מוקפת זכוכית, פלדה ושיש. משרדי החברה שלה נמצאים בקומות העליונות של מגדל יוקרתי מול הים, והפנטהאוז שלה מככב בשערי מגזינים כלכליים ואדריכליים. בעולם שלה, הכול קורה מהר, אנשים מצייתים בלי לשאול, ואף אחד לא מראה חולשה.
אבל הבוקר הזה משהו הוציא אותה מדעתה.
דוד כהן, האיש שמנקה את משרדה שלוש שנים ברציפות, שוב לא הגיע. זה כבר שלוש היעדרויות באותו חודש. ושלוש פעמים אותה תירוץ: “בעיות משפחתיות, גברת.”
״ילדים…?״ רטנה בזלזול בעודה מסדרת את הז’קט היוקרתי שלה מול המראה. ״בשלוש שנים, הוא אף פעם לא הזכיר אפילו ילד אחד״.
העוזרת שלה, הדס, ניסתה להרגיע אותה והזכירה שדוד תמיד היה דייקן, שקט ויעיל. אבל יעל כבר לא באמת הקשיבה. מבחינתה זה היה פשוט: חוסר אחריות בתחפושת של ‘דרמה אישית’.
״תני לי את הכתובת שלו,״ פסקה בקרירות, ״אני הולכת לראות בעצמי איזו ‘בעיה’ יש לו הפעם״.
המערכת שלפה את הכתובת: רחוב האתרוג 14, שכונת נווה אביב. שכונה פועלית רחוקה מאוד רחוקה מהמגדלים הנוצצים והפנטהאוזים עם הנוף לים. יעל חייכה חיוך מתנשא. היא באה להעמיד כל דבר במקומו. לא ידעה שברגע שתדרוך בדירה לא רק חייו של עובד אחד ישתנו, אלא כל עולמה יתהפך.
כעבור חצי שעה, מרצדס שחורה נוסעת לאיטה בין רחובות עם בורות ושלוליות, נזהרת מכלב משוטט וילדים יחפים. הבתים קטנים, פשוטים, כל אחד צבע טלאים אחר. כמה שכנים נעצרים ובוהים ברכב הזר שהגיע. יעל יוצאת מן המכונית בחליפה המחויטת, השעון השוויצרי מנצנץ על מפרקה, ומרגישה זרה אך מניפה את הסנטר בצעד בטוח לבית כחול דהוי, דלת עץ סדוקה ועליה מספר 14 שהיה כמעט בלתי נראה.
דופקת חזק.
שקט.
קולות ילדים, ריצה, בכי תינוק.
הדלת נפתחת באיטיות.
האיש שניצב מולה איננו דוד המוקפד שמכירה מהמשרד. בחולצה מוכתמת, שיערו פרוע ועיניים טרוטות, קפא דוד במפתן כשראה את הבוסית עומדת בדלת.
״גברת זמיר…?״ קולו רעד.
״באתי לראות מדוע המשרד שלי מלוכלך הבוקר, דוד,״ זרקה בקור.
ניסתה להיכנס, אך דוד חסם את הדרך. באותו רגע זעק ילד. יעל לא שמה ליבה, הדפה את הדלת ונכנסה.
ריח של מרק עדשים ולחות עמד בחדר. בפינה, על מזרון דק, ילד קטן, לא בן שש, רועד מתחת לשמיכה דקה.
אך מה שגרם ליעל שבעיניה הלב היה כלי של חישוב בלבד לעצור נשימתה, היה מה שעמד על השולחן.
שם, בין ספרי רפואה וצנצנות ריקות, עמדה מסגרת תמונה מוכרת. בתוכה אחותה שלה, נגה, שנפטרה בתאונה לפני חמש עשרה שנה. ולצידה, תליון זהב משפחתי, שאבד בדיוק ביום הלווייתה.
“איך התליון הזה הגיע לפה?” שאלה בקול חנוק שידה רועדת.
דוד התמוטט על ברכיו, בוכה.
“לא גנבתי, גברת. נגה נתנה לי אותו לפני שנפטרה. הייתי האח שטיפל בה בסוד, כי אבא שלך לא רצה שידעו שהיא חולה. היא ביקשה שאשמור על בנה… כשנפטרה, המשפחה שלה איימה עליי לעזוב הכל.”
יעל חשה שהעולם סובב. הביטה בילד. היו לו עיניים של נגה.
“זה… הבן שלה?” לחשה.
“זה הנכד שלך, גברת. הילד שאף אחד במשפחה שלך לא הכיר, מאגו. אני עבדתי אצלך רק כדי להיות קרוב… בתקווה שהאמת תצא. ‘הבעיות’ כל חודש אלו לא תירוצים; הילד חולה, בדיוק כמו אמא שלו, ואין לי כסף לתרופות.”
יעל זמיר, שמעולם לא כרעה ברך, נשפכה ליד המזרן. אחזה בידו של הילד והרגישה חיבור שאף ממלכה לא תוכל לקנות.
באותו ערב, המרצדס השחור לא חזר בודד לשכונת היוקרה.
במושב האחורי ישבו דוד והילד עומר, בדרכם לבית החולים הטוב בתל אביב.
שבועות לאחר מכן, המשרד של יעל כבר לא היה מקום קר ואטום.
דוד קיבל תפקיד חדש מנכ״ל “קרן נגה זמיר”, ארגון המוקדש לילדים עם מחלות כרוניות.
העשירה שבאה לפטר עובד, גילתה את המשפחה שהגאווה גזלה ממנה ולבסוף הבינה, שלפעמים, רק כשיורדים לעפר, מגלים את הזהב האמיתי שבחיים.
