היום בו אמא שלי יצאה מהבית בדיוק כמו בכל יום אחר. בבוקר היא שלחה לי הודעה לבדוק אם אכלתי ארוחת בוקר. עניתי לה “כן, נדבר מאוחר יותר”, והמשכתי בעבודה. זה לא היה ב…

אתמול אימא שלי יצאה מהבית כמו בכל יום רגיל. בבוקר היא שלחה לי הודעה ושאלה אם אכלתי משהו. עניתי כן, נדבר אחר כך״ והמשכתי לעבוד, כמו תמיד. היא לא הייתה חולה, לא הייתה מאושפזת, לא היה דאגה או סימן, שום פרידה. יום שגרתי לגמרי, יום כזה שאתה לא חושב שיש בו משהו שיכול לשנות את כל החיים שלך.
בשעה ארבע אחר הצהריים התקשר אליי מספר לא מוכר. הייתה זו השכנה שלנו, חנה. היא אמרה: אימא שלך עברה תאונה״. שאלתי איפה, והיא אמרה לי לאיזה מרפאה ללכת. נסעתי לשם מיד. שם סיפרו לי שהיא נפלה ברחוב, קיבלה מכה חזקה בראש, ולא הצליחו להציל אותה. בלי דרמה, בלי רגע אחרון.
לא היו מילים אחרונות. לא הייתה חיבוק. לא היה זמן לומר דבר. עמדתי מול קיר לבן, בזמן שהסבירו לי על מסמכים ועל חתימות ועל נהלים. התקשרתי לאחים שלי בקול רועד, ואמרתי את המשפט הכי קשה שאי פעם אמרתי: אימא מתה.
המכה האמיתית לא הייתה במרפאה. היא הגיעה כשנכנסתי לבד לדירה שלה לאסוף את הדברים. פתחתי את הארון ושם עדיין היו בגדים שכבר היו מוכנים לכביסה. הסנדלים שלה עמדו ליד הדלת, הארנק היה תלוי מאחורי הכסא, הקניות מונחות חצי מסודרות. הכל עמד, קפוא, בדיוק ברגע שבו החיים שלה נקטעו.
לקחתי חולצה שלה כדי להניח בתיק, והריח של הסבון שלה נשאר על הבד. עמדתי עם הבגד בידיים, לא מסוגלת לזוז. ישבתי על המיטה, מסתכלת ארוכות על הרצפה. הרגשתי כעס.
אחר כך הגיעו הדברים הקטנים שכואבים הכי הרבה לבדוק את הטלפון ולחפש את המספר שלה מתוך הרגל, ואז להיזכר שהוא כבר לא קיים. לחזור מהעבודה ולגלות שאין מי שישאל אם הגעתי בשלום. לעבור ליד הדירה שלה ולא להיכנס. אף אחד לא מכין אותך לשקט הזה.
אנשים אומרים לי: הגיעה זמנה״, הכול משמים״, עכשיו היא נחה״. אבל אני לא מרגישת שום מנוחה. רק חסר. היא הלכה ביום הכי רגיל שיש, בלי רשות, בלי אזהרה, בלי זמן להרגיע את הלב שלי.
וזה הכאב הכי חד זה לא היה פרידה. זה היה חתך, פתאומי, יבש.