ביום ההוא אמא שלי יצאה מהבית בדיוק כמו כל יום אחר. בבוקר היא שלחה לי הודעה ושאלה אם כבר אכלתי ארוחת בוקר. עניתי לה “כן, נדבר אחר כך”, והמשכתי לעבוד. זה לא היה…

לפני כמה ימים, אמא שלי יצאה מהבית כמו כל יום רגיל. בבוקר היא שלחה לי הודעה ושאלה אם אכלתי ארוחת בוקר. עניתי לה “כן, נדבר בהמשך”, והמשכתי בעבודה שלי. היא לא הייתה חולה, לא הייתה בבית חולים, לא הייתה שום דאגה, אפילו לא פרידה. סתם יום שגרתי. כזה שאתה בטוח שלא יקרה בו משהו חשוב.
בשעה ארבע התקשרו אליי ממספר שאני לא מכירה. זאת הייתה שכנה. היא אמרה לי: “אמא שלך עברה תאונה.” שאלתי איפה היא, והיא אמרה לי איפה נמצאתקליניקה בתל אביב. נסעתי מהר לשם. אמרו לי שהיא נפלה ברחוב, קיבלה מכה בראש, ופשוט… לא הצליחו להציל אותה. הכל היה ענייני, בלי דרמה, בלי מילים אחרונות.
לא היו משפטים של פרידה. לא היו חיבוקים. לא היה זמן להגיד כלום. אני רק עומדת מול קיר לבן, כשמסבירים לי על מסמכים, חתימות, נהלים. התקשרתי לאחים שלי עם קול רועד, ואמרתי את המשפט הכי קשה שאי פעם אמרתי: “אמא נפטרה.”
אבל המכה האמיתית לא הייתה בקליניקה. היא הגיעה כשנכנסתי לבד לדירה שלה, כדי לאסוף את הדברים שלה. פתחתי את הארון, והיו שם בגדים שהיא השאירה לכביסה. הכפכפים שלה ליד הדלת, הארנק היה תלוי מאחורי הכיסא, קניות שחצי מהן עדיין על השולחן. הכל נעצר ברגע שהחיים שלה פשוט נגמרו.
לקחתי חולצה שלה כדי לשים בתיק, והריח של הסבון שלה מילא אותי. נשארתי ככה, עם החולצה ביד, בלי יכולת לזוז. ישבתי על המיטה שלה, הבטתי ברצפה המון זמן. הרגשתי כעס.
ואז הגיעו הדברים הקטנים שמכאיבים יותר מכל: לחייג אליה בלי לחשוב, ואז להיזכר שהמספר כבר לא קיים; להגיע הביתה מהעבודה, ואין מי שידאג לך, שיברר אם חזרת בשלום; לעבור ליד הבית שלה ולא להיכנס. אף אחד לא מכין אותך לשקט הזה.
כולם אומרים: “הגיע הזמן שלה”, “השם יודע למה הוא עושה דברים”, “היא עכשיו במקום טוב”. אני לא מצליחה להרגיש שלום. אני רק מרגישה חוסר. מרגישה שהיא הלכה ביום הכי סתמי, בלי רשות, בלי סימן, בלי זמן להגיד משהו שירגיע את הלב שלי.
וזה כואב הכי הרבהלא היה פרידה. זה היה חתך, חד ויבש.