מצאתי טבעת יהלום במכונת כביסה יד שנייה להחזיר אותה הביא לביקור לא צפוי ליד הבית
בגיל שלושים, מגדל שלושה ילדים לבדי, מדדתי את החיים דרך חשבונות, קניות במכולת ובגדים נקיים. כשמכונת הכביסה שלנו שבקה בדיוק כשהילדים היו צריכים מדים נקיים לגן, הבנתי שוב עד כמה המצב שלנו דחוק. לקנות מכונה ישנה ב-250 ש”ח מחנות יד שנייה נראה כמו פשרה שמקומה בחיים שלי סיכוי של חמישים-חמישים שהיא תשרוד אפילו שנה. ובכל זאת, גררנו אותה הביתה יחד, צוחקים מעייפות, כי ככה זה כשעושים כל מה שצריך כדי להסתדר. כשבדקתי בפעם הראשונה שהכל עובד, המכונה התחילה להרעיש כמו גמל ששכח לאן הוא הולך, ואחרי שהוצאתי את כל המים, פתאום היד שלי נתקלה במשהו חלק. שלפתי מתוך התוף טבעת זהב ישנה, חרוטה במילים: “ליעלה, באהבה. תמיד.” פתאום לא מצאתי סתם מציאה, אלא פיסה מסיפור חיים של מישהו אחר.
לרגע הייתי קרוב מאוד למכור אותה. בכסף הזה יכולתי לסגור שבוע של קניות, לקנות לילדים נעליים או להפסיק סוף־סוף לקבל ניתוקים בגלל חובות. אבל הבת שלי הסתכלה עלי בשקט ואמרה, “זו טבעת תמיד של מישהי, אבא.” המילים שלה חתכו דרך הלחץ. בלילה, אחרי שהילדים נרדמו, התקשרתי לחנות היד שנייה וביקשתי מהם לעזור לי לאתר את בעלת המכונה הקודמת. למחרת חציתי את תל אביב (הגישוש אחרי חנייה לקח כמעט יותר זמן מהנסיעה), ודפקתי בדלת של יעלה אישה מבוגרת, שעיניה קפאו כשזיהתה את הטבעת בידי. דמעות הציפו אותה. סיפרה לי שבעלה, ליאון, נתן לה אותה כשהיו צעירים והייתה בטוחה שהאבדה לנצח עם פינוי המכונה הישנה. להחזיר לה אותה הרגיש כאילו אני מחזיר חתיכה מהלב שלה.
החיים חזרו למסלולם: בלגן של מקלחות, סיפורי לילה, ועייפות שלא מפסיקה לנצח. אבל בבוקר שאחריו, אורות כחולים ובילגן של ניידות משטרה מילאו לנו את הרחוב חשבתי לרגע שמשהו נורא קרה, הילדים נבהלו עד לבכי. פתחתי את הדלת, שוטר הציג את עצמו נכדה של יעלה. מסתבר שהמשפחה כבר שמעה מהמרפסת ומהחדר מדרגות על הזר שהחזיר את “טבעת התמיד” במקום למכור אותה. לא באו לעצור אותי, אלא להודות לי. יעלה שלחה פתק בכתב ידה תודה ממעמקי הלב על שהחזרתי לה משהו שמרכז את כל החיים שלה בזיכרון אחד. לשמוע שוטרים אומרים שזה עושה להם טוב לדעת שעדיין יש אנשים ישרים… מודה, התרגשתי מאוד סוף־סוף רואים הורים בתור בני אדם, ולא רק בתור ספקי סלים ושעות שינה.
אחרי שהם הלכו, הבית חזר לרעש הרגיל, והילדים דרשו לי פנקייקים כאילו שום דבר לא קרה פה. אחר כך הדבקתי את הפתק של יעלה על המקרר, בדיוק איפה שהטבעת ישבה בלילה שבו חשבתי איזה מין אבא או גבר אני רוצה להיות. בכל פעם שאני עובר מול הפתק הזה, אני נזכר שהדבר הנכון לעשות הוא לרוב הכי קשה, במיוחד כשהחיים נראים לא הוגנים. אבל הילדים מסתכלים, לומדים ממני בדיוק עכשיו. ולפעמים, להחזיר למישהו אחר את ה”תמיד” שלו, עוזר לך לבנות את שלך.
