אני לא יודע איך לכתוב את זה בלי שזה יישמע כמו דרמה זולה, אבל זה הדבר הכי חצוף שמישהו עשה לי אי פעם. אני חי עם אשתי כבר שנים, והאדם השני בסיפור הזה היא אמא שלה שתמיד הייתה קרובה מדי לנישואים שלנו. עד עכשיו הייתי בטוח שהיא מהאמהות שמתערבות לטובתנו, כמו שאומרים. אבל התברר לי שזה לא מתוך טוב לב.
לפני כמה חודשים היא לחצה שנחתום על מסמכים לדירה. הסביר לי שהנה סוף סוף יהיה לנו משהו משלנו, שדי לשלם שכירות, ושאם לא נעשה את זה עכשיו נתחרט אחר כך. הייתי מאושר, כי מזמן חלמתי על בית קבוע, לא על לגור בין מזוודות וארגזים. חתמתי בלי משחקי חשדנות, מתוך אמונה שזהו מהלך משפחתי.
הייתה נקודת קצה ראשונה: פתאום התחיל להיעלם לבד למשרדים ולרשויות. כל פעם אמר שאין טעם שאבוא, שזה בזבוז זמן בשבילי ושהרבה יותר קל לו לבד. היה חוזר עם תיקיות ומניח אותן בארון במסדרון, אבל לא הסכים שאבדוק אותן. אם שאלתי קיבלתי הסברים עמומים, כאילו אני ילד שלא מבין כלום. שכנעתי את עצמי שגברים אוהבים לשלוט בעניינים כאלה.
ואז הגיעו המשחקים הכספיים הקטנים. פתאום החשבונות נהיו יותר קשים לתשלום, למרות שהמשכורת שלו לא השתנתה. עודד אותי לתת יותר כסף, כי עכשיו צריך ככה ואחר כך נסתדר. התחלתי לקחת אחריות על קניות, תשלומים, תיקונים וריהוט הרי אנחנו בונים את שלנו. יום אחד כבר הפסקתי לקנות דברים לעצמי, מתוך אמונה שזה שווה את ההשקעה.
ואז, יום אחד, בזמן שניקיתי, מצאתי במדף במטבח מתחת למפיות גילוי ששינה הכול. הדפסה מקופלת לארבע, לא חשבון חשמל ולא נייר יומיומי. מסמך עם תאריך וחותמת, ובו רשום ברור מי בעל הנכס. לא השם שלי. גם לא שלה. שם של אמא שלה.
עמדתי ליד הכיור וקראתי את השורות שוב ושוב, הראש סירב לעכל. אני משלם, אנחנו לוקחים משכנתא, מסדרים את הבית, קונים ריהוט והבעלות נרשמת על אמא שלה. פתאום התחלתי להזיע והכאב ראש תקף אותי, לא מתוך קנאה אלא השפלה.
כשהיא חזרה הביתה, לא עשיתי סצנה. פשוט הנחתי לה את המסמך על השולחן והסתכלתי. לא שאלתי בנימוס ולא התחננתי להסבר, רק הסתכלתי, כי נמאס לי להיות סבלני. היא לא הופתעה. לא אמרה מה זה?. רק נאנחה, כאילו אני יוצר לה בעיה בזה שגיליתי.
ואז הגיע ההסבר הכי חוצפן ששמעתי. אמרה שזה יותר בטוח, שאמא שלה היא ערבה, שבמקרה שנפרד הדירה לא תתחלק. דיברה בשקט, כאילו מסבירה למה קנינו מכונת כביסה ולא מייבש. עמדתי שם ורציתי לצחוק מהתסכול. זאת לא השקעה משפחתית. זה היה תכנון שאשלם, ובסוף אצא עם תיק בגדים בלבד.
הכי מעצבן לא רק המסמך. גם העובדה שאמא שלה ידעה הכול. באותו ערב בדיוק התקשרה אלי, דיברה איתי כאילו אני החוצפן, הסבירה שהיא רק עוזרת, שצריך בית בידיים בטוחות ושלא אקח אישית. תארו לכם אני משלם, אני מוותר, אני עושה פיוס והיא מסבירה לי על ידיים בטוחות.
מאותו רגע התחלתי לבדוק לא מתוך סקרנות אלא בגלל שאיבדתי אמון. עברתי על דוחות, העברות, תאריכים. ופתאום עולה הלכלוך האמיתי: חלק מהמשכנתא בכלל לא קשור לדירה שלנו. יש שם חוב נוסף חלק מהכסף שלי הולך לכיסוי חוב ישן של אמא שלה, לא לבית שלנו.
במילים אחרות אני לא רק משלם על נכס שהוא לא שלי, אני גם מממן חוב של מישהו אחר, בו הסוו זאת כצורך משפחתי.
באותו רגע נפל לי האסימון. כל סיטואציה מהשנים האחרונות קיבלה מקום איך היא מתערבת בכל, איך אשתי תמיד מגנה עליה, איך אני תמיד הלא מבין, איך אנחנו אמורים להיות שותפים אבל ההחלטות ביניהן אני רק הממן.
הכי כאב לראות שבפועל הייתי נוח. לא אהוב, נוח. הגבר שעובד, משלם, ולא מרבה בשאלות כי רוצה שלום. והשלום בבית הזה שלום עבורן, לא בשבילי.
לא בכיתי, אפילו לא צעקתי. ישבתי בחדר שינה והתחלתי לחשב. כמה נתתי, מה שילמתי, מה נותר לי. בפעם הראשונה ראיתי שחור על גבי לבן כמה שנים קיוויתי וכמה קל ניצלו אותי. הכאב לא על הכסף אלא על זה שהפכו אותי לאידיוט עם חיוך.
למחרת עשיתי מה שלא חשבתי שאעשה אי פעם. פתחתי חשבון בנק חדש על שמי בלבד והעברתי אליו את כל ההכנסות שלי. החלפתי סיסמאות לכל דבר שלי, והסרתי לה גישה. הפסקתי לתרום למשותף, כי משותף היה רק שלי. והכי חשוב התחלתי לאסוף מסמכים והוכחות, כי מעשיות כבר לא מעניינות אותי.
היום אנחנו גרים יחד, אבל אני באמת לבד. לא מגרש, לא מתחנן, לא מתווכח. רק רואה את מי שבחרו בי כקופת חיסכון, ואת אמא שלה שמרגישה בעלים של חיי. ואני חושב על כמה גברים ונשים עברו את זה ושתקו כדי שלא יהיה גרוע יותר.
אבל גרוע יותר מזה שינצלו אותך ויחייכו אני לא בטוח שיש.
הלקח שלי? לא משנה כמה נעים לדמיין בית חמים ומשפחה, אסור לאבד ערנות ולוותר על הזכויות שלך. אפילו עם הקרובים ביותר. סמוך בעצמך, בדוק הכול ואל תתן לעיניים עצומות להרוס אותך.
