ביום ההוא אמא שלי יצאה מהבית בדיוק כמו בכל יום אחר. בבוקר היא שלחה לי הודעה ושאלה אם אכלתי ארוחת בוקר. עניתי לה “כן, נדבר אחר כך” והמשכתי לעבוד. זה לא היה ש

לפני כמה ימים, אמא שלי יצאה מהבית, בדיוק כמו בכל בוקר אחר. עוד לפני שהשמש עלתה, היא שלחה לי הודעה ושאלה אם אכלתי ארוחת בוקר. עניתי לה “כן, נדבר מאוחר יותר”, וחזרתי לעבודה שלי. היא לא היתה חולה, לא היתה בבית חולים שום סימן מדאיג, שום פרידה. יום רגיל, כזה שלא חושבים שהולך לשנות משהו.
בשעה 16:00 התקשר אליי מספר לא מוכר. זאת היתה השכנה שלנו, רבקה. היא אמרה לי, “אמא שלך עברה תאונה.” שאלתי איפה היא, ורבקה אמרה לי באיזו קליניקה נמצאת. מיד הלכתי לשם. אמרו לי שהיא נפלה ברחוב, קיבלה מכה בראש, ושלא הצליחו להציל אותה. הכל קרה בלי דרמה, בלי מילים אחרונות.
לא היו משפטים אחרונים. לא היתה חיבוק אחרון. לא היה זמן להגיד משהו. עמדתי, מביטה בקיר לבן, בזמן שפקידים הסבירו לי על טפסים, חתימות, נהלים. קראתי לאחים שלי, ברק ואורי, בקול רועד, והצלחתי לומר את המשפט הכי קשה בחיי: “אמא הלכה לעולמה.”
ההלם האמיתי לא הגיע בקליניקה. הוא הגיע כשנכנסתי לבד לדירה שלה, כדי לקחת את הדברים שלה. פתחתי את הארון, והבגדים עדיין שם, ממתינים לכביסה. הסנדלים שלה ליד הדלת, הארנק תלוי מאחורי הכסא, מוצרי המזון חצי מסודרים. הכל קפא ברגע שבו החיים שלה נגדעו.
לקחתי חולצה שלה, כדי לשים בתיק, והריח של הסבון שלה עטף אותי. עמדתי ככה, עם הבגד בידיים, לא מסוגלת לזוז. ישבתי על המיטה, ובהיתי ברצפה במשך דקות ארוכות. הכעס חנק אותי.
אחר כך הגיעו הדברים הקטנים שכואבים הכי הרבה: להקליד את המספר שלה מתוך הרגל ולזכור שהוא פשוט לא קיים, לחזור מהעבודה ואין מי שישאל אם הגעת בשלום, לעבור ליד הבית שלה ולא להיכנס יותר. אף אחד לא מכין אותך לשקט הזה.
כולם אומרים: “הגיע זמנה,” “השם יודע למה,” “עכשיו היא נחה.” אבל אני לא חשה מנוחה. אני מרגישה חסר. אני מרגישה שהיא עזבה ביום פשוט, בלי רשות, בלי התרעה, בלי זמן להקל על הלב שלי.
וזה הכי כואב שלא היתה פרידה. היה חתך חד, יבש.