החלטתי להפסיק לקחת את הבנות שלי למפגשים משפחתיים אחרי שנים שבהן בכלל לא קלטתי מה מתרחש שם.
הבנות שלי, יעלי בת 14 ונועה בת 12, מאז שהיו בגיל של גן כבר התחילו לקבל את כל ה”תגובות האופייניות”:
“היא אוכלת יותר מדי.”
“זה לא מתאים לה.”
“היא גדולה מדי בשביל להתלבש ככה.”
“צריך לשמור על המשקל מגיל צעיר.”
בהתחלה התייחסתי לזה בתור משהו מינורי. כמו שהמשפחה שלנו תמיד מדברת קצת ישיר מדי. חשבתי לעצמי: “נו באמת, ככה זה אצלנו”.
כשהן היו צעירות, לא הייתה להן את השפה להגן על עצמן. שתקו. השפילו מבט. לפעמים חייכו מנימוס. ראיתי שזה לא נעים להן אבל שכנעתי את עצמי שאני מגזים, שבמפגש משפחתי זה פשוט חלק מהאווירה.
כן, היה שולחן מלא אוכל, צחוקים, תמונות, חיבוקים
אבל היו גם מבטים ארוכים. כל הזמן השוו אותן לבנות דודות.
שאלות מיותרות. עקיצות שנאמרות “בצחוק”.
בסוף היום הן היו חוזרות הביתה הרבה יותר שקטות מהרגיל.
עם הזמן העקיצות לא נעלמו.
פשוט שינו צורה.
זה כבר לא היה רק האוכל זה היה הגוף. המראה. ההתפתחות.
“היא כבר ממש התבגרה.”
“השנייה רזה מדי.”
“אף אחד לא יאהב אותה ככה.”
“אם היא תמשיך לאכול ככה, שלא תתפלא אחר כך.”
אף אחד לא טרח לשאול איך הן מרגישות.
אף אחד לא מבין שמדובר בבנות ששומעות וזוכרות.
הכול השתנה כשהן הפכו לנערות.
באחד המפגשים, יעלי (הגדולה) פנתה אליי ואמרה:
“אבא, אני לא רוצה ללכת יותר.”
הסבירה לי שהמפגשים האלה פשוט סיוט: להתלבש, לבוא, לשבת שם, לבלוע הערות, לחייך בנימוס ואז לחזור הביתה ולהרגיש רע.
נועה רק הנהנה בשקט.
באותו רגע הבנתי שהן הרגישו ככה כבר הרבה זמן.
התחלתי באמת להקשיב. לשחזר סצנות, משפטים, מבטים, תנועות.
התחלתי לשמוע גם מאחרים שחוו משפחות שתמיד “אומרים הכול בשביל טובת הילד”. הבנתי כמה הדבר הזה מוריד את הביטחון העצמי.
אז קיבלתי החלטה עם אשתי, רותם:
הבנות שלנו לא ילכו יותר למקומות שבהם הן לא מרגישות מוגנות.
לא נכפה עליהן.
אם יום אחד ירצו ללכת יבורכו.
אם לא שום דבר לא קרה.
השקט הנפשי שלהן יותר חשוב מהמסורת המשפחתית.
כמה קרובי משפחה כבר שמו לב.
התחילו שאלות:
“מה קורה?”
“למה הן לא באות?”
“אתם מגזימים.”
“ככה זה תמיד היה אצלנו.”
“אי אפשר לשמור ילדים בזכוכית.”
אני לא הסברתי הרבה.
לא עשיתי דרמה.
לא רבתי.
פשוט הפסקתי לקחת אותן.
לפעמים גם השקט מדבר.
היום הבנות שלי יודעות שאבא שלהן לא ישים אותן בסיטואציות שבהן הן צריכות לספוג השפלות, במסווה של “דעה”.
יכול להיות שזה לא מתאים לכולם.
יכול להיות שחושבים עלינו שאנחנו מחפשים ריבים.
אבל אני מעדיף להיות האבא שמציב גבול ולא זה שמסתכל מהצד, בזמן שהבנות שלו לומדות לשנוא חלקים בעצמן רק בשביל “להתאים”.
מה דעתכם? גם אתם הייתם עושים אותו דבר בשביל הילדות שלכם?
