אוי, כמה שומן יש בבשר הזה… אנחנו לא אוכלים דברים כאלה, סיננה כלתה העירונית של חנה, לאחר שאותה אם השקיעה יום שלם בבישול.
נעמה אמרה זאת בטון שקט, כמעט אדיש.
אבל יש מילים שלא צריכות להיאמר בקול כדי להכאיב.
חנה נותרה עם היד על כף העץ, ליד שולחן פשוט, מכוסה במפה ישנה אך נקייה. במטבח הקטן עמד ריח של תבשיל חם, של לחם טרי ושל ערב במושב. האור היה צהוב, רך. כמו רוחה.
בישלה כל היום.
לא כי הייתה מוכרחה, אלא כי כך ידעה להראות אהבה.
בנה, דניאל, כמעט ולא שב מהעיר. מאז שעבר לתל אביב, השתנתה דרכו. וחנה ניסתה, בכל ביקור, להיות “ראויה”. לא להיראות פשטנית מדי. לא “רק מהמושב”.
נעמה נשארה זקופה, ידיה מונחות על חזהּ, לבושה בקפידה, הבעת פניה מעט מתנשאת. מבטה נדד על הצלחות עם אי שביעות רצון.
“אנחנו לא אוכלים ככה…” אמרה שוב, מביטה בבשר שבצלחת. “זה שומני מדי”.
חנה לא ענתה מיד.
חייכה חיוך עייף, כמו פעמים רבות בחייה.
היא לא גדלה עם פינוק.
לא הכירה “דקויות”. הכירה רק מהו חוסר, ומהי דאגה ומסירות.
בעלה נפטר כשדניאל היה בן חמש בלבד. בוקר חורפי אחד, בו חייה התפצלו לשניים.
מאותו יום, לא נותר לה זמן להיות חלשה. נאלצה להיות גם אמא וגם אבא.
עבדה בשדה, סחבה עצים, כיבסה, בשלה, ובכתה בשקט.
היו ערבים בהם אכלו רק תפוחי אדמה מבושלים. בקרים בהם הלחם חולק בקפדנות. אבל מעולם, אף פעם, לא נתנה לבנה להרגיש שהוא שווה פחות מאחרים.
ובעיקר, גידלה אותו בכבוד.
דניאל מעולם לא התלונן על האוכל.
כי ידע כמה שווה צלחת מלאה.
אותו ערב, מילים של כלתה כאבו יותר מכל מחסור שחוותה.
חנה הרגישה את החזה מתכווץ
אך לא בכתה. לא אז.
הרימה את עיניה ודיברה. בשקט. בבהירות. בכבוד שלא לומדים מספרים.
“נעמה…” לחשה חרישית.
“לא גידלתי את דניאל עם תחכום. גידלתי אותו במה שיכולתי באוכל פשוט, בעבודה, ובאהבה”.
נעמה ניסתה להוסיף, אך חנה המשיכה:
“לא הייתה לי ברירה. אביו מת, ואני נשארתי לבד. הייתי גם אמא וגם אבא ולא היה קל”.
במטבח השתררה דממה.
“דניאל מעולם לא התלונן”, אמרה, קולה רעד קלות.
“כי הוא ידע שבכל צלחת יש לילות ללא שינה וידיים סדוקות מעמל”.
דניאל הביט ברצפה.
לראשונה, ראה את אמו לא רק כאמא “פשוטה מהמושב” אלא כאישה שנשאה עול על כתפיה.
נעמה הרגישה איך לחייה מאדימות.
לראשונה ראתה מעבר לבית הצנוע. מעבר לבגדים הפשוטים.
“לא רציתי להעליב…” אמרה בשקט. “לא ידעתי”.
חנה נשמה עמוק.
“אני יודעת. אבל לפעמים, מילים כואבות גם בלי כוונה רעה”.
באותו ערב, נעמה התיישבה. אכלה.
בלי הסתייגות, בלי עווית של מיאוס.
והאוכל כבר לא טעם של שומן היה לו.
היה בו טעם של אמת.
כי לפעמים, לא האוכל הוא הבעיה,
אלא שאנחנו שוכחים כמה הקרבה, אהבה וחיים מסתתרים בצלחת פשוטה.
אל תשפוט לפני שאתה יודע סיפור של מישהו.
אם הסיפור הזה נגע בך, השאר לב ושתף אולי יביא יותר הבנה ופחות ביקורת.
כתוב “הַכָּרָה” בתגובות, אם גם אתה מאמין שהמאמץ וההקרבה ראויים להערכה.
