אז תקשיב רגע, אני רוצה לשתף אותך בסיפור שלי. נהייתי אמא בגיל ממש צעיר לא מתוכנן, הכל קרה בטעות ובאמת לא היה לי על מי להישען. היום הבת שלי, יערה, כבר בת שלוש. למרות שממש לא קל למצוא הזדמנויות, למדתי להתגבר ולהמשיך הלאה. יש ימים שהכל נורא כבד לי, כי כל האחריות עליה זה רק עליי. אבא שלה פשוט לא לקח שום אחריות.
אני כותבת לך את זה כשיש לי מיליון מחשבות ודאגות בראש, כי בתקופה האחרונה הכל מרגיש לי מסובך ואין לי מושג לאן להתקדם הלאה. אני ממש עייפה רגשית. לפעמים אני מאבדת את כל המוטיבציה, אבל יערה נותנת לי כוח. היא הסיבה שלא מוותרת. כל מה שאני רוצה זה להעניק לה את האהבה שלי אותה אהבה שאני לא קיבלתי מההורים שלי.
אבא שלי נעלם לגמרי עוד כשהייתי תינוקת, ואמא… אף פעם לא הרגשתי שהיא אוהבת אותי, לפחות לא בצורה שאני אוכלה לזכור. תמיד היה יותר חשוב לה להיות עם הגברים שלה והילדים שלהם. אם הייתי צריכה בגדים או נעליים, הייתי חייבת למצוא דרך בעצמי לבקש ממנה בכלל לא בא בחשבון. תמיד טענה שאין לה כסף, אבל כשזה הגיע לימי הולדת של הילדים של הבן זוג שלה, תמיד איכשהו נמצאו שקלים לחדשים. ליום ההולדת שלי? לפעמים אפילו לא הייתה זוכרת שזה התאריך.
הייתי רואה אותה דואגת להם ועושה בשבילם הכל, ואני שתקתי, כי כל פעם שהעברתי עליה ביקורת היא קראה לי כפויה טובה. אני זוכרת שנקרעו לי הסנדלים לבית ספר השתמשתי בהן כבר שנה שנייה, אז ניסיתי להדביק אותן שלא יראו. אמא שלי אפילו ראתה את זה, אבל לא אמרה מילה. שלושה ימים אחרי, פתאום היא קונה לבת של בן הזוג שלה זוג חדש, כי “הישנות לא יפות לה”.
עברו עליי המון לילות בבכי, לא הבנתי למה אמא שלי לא רוצה אותי, אבל כן דואגת להן. מתישהו הבנתי שאני רק מעמסה מבחינתה, החלטתי לעזוב. היא אפילו לא חיפשה אותי. המשכתי לבד, היה לי קשה, חסר כל, אבל לא נשברתי.
אחרי איזה ארבע-חמש שנים גיליתי שבן הזוג שלה עזב אותה בשביל מישהי יותר צעירה, והילדים שלו חזרו לאמא שלהם. היא נשארה לבד. האמת? הרגשתי צער בשבילה, אבל לא היה לי ברור מה נכון לעשות.
לפעמים עולה לי לראש להרים טלפון, לשאול מה שלומה. מצד שני, אני פוחדת אולי היא תסתכל עליי בדיוק באותו המבט הקר כמו פעם. אולי פשוט עדיף שנשאיר את זה ככה שכל אחת מאיתנו תמשיך בחיים, וכל אחת לא יודעת מה קורה עם השנייה. מה את אומרת, מה היית עושה במקומי?
