הגרושה של אחי הופיעה לארוחת ערב ראש השנה וכולנו נדהמנו.
כשפעמון הדלת צלצל ב-20:47 בליל ערב ראש השנה, כל המשפחה שלנו נדרכה כאילו מישהו הפעיל את מערכת אזעקת האש. אמא שלי הפילה את המצקת ישר לסיר עם מרק העדשים. אבא שלי עצר שיר של עינת שרוף באמצע פזמון, ואני… אני כמעט נחנקתי מעוגיית דבש.
“מי עוד אמור להגיע?” שאלה אמא שלי, תוך ניסיון מהיר ומבוהל לספור את כל האורחים.
אחי אורי הרים עיניים מהספה, שם הוא בנה מגדל קוביות עם בתו בת הארבע, נועה. פניו החווירו בכמה דרגות.
“לא ייתכן…” מלמל.
אבל זה היה אפשרי. כי כשפתחנו את הדלת, שם עמדה רותם גרושתו של אחי בחצי השנה האחרונה, עם קופסה של סלט מטבוחה ביד אחת ובקבוק יין ביד השנייה.
“משפחה!” קראה בחיוך רחב. “שנה טובה!”
השתררה דממה אפשר היה לחתוך עם סכין לקיגל.
“רותם…” גימגמתי, מנסה למצוא מילים מתאימות. “אבל חשבתי ש…”
“שנפרדתי מאורי?” היא השלימה, נכנסת כאילו לא קרה דבר. “נכון. נפרדתי ממנו, לא מהמשפחה. אנחנו חוגגים עם אורי? לא, נכון? חוגגים עם המשפחה.”
אמא שלי, שתמיד יודעת להלחים סדקים, הייתה הראשונה להגיב.
“וואלה… יש בזה משהו.”
“אמא!” קרא אורי בזעזוע.
“רותמית!” צעקה נועה, ורצה לחבק אותה.
ברגע הזה הבנתי שאנחנו אבודים.
הערב הפך למוזר בהרמוניה הלא סבירה שלו וריאליסטי כמעט רותם התיישבה במקום הקבוע שלה, עזרה להגיש עוף בדבש ותפוחים ואפילו העבירה לאורי את המלח כך, בלי מחשבה שנייה.
“עוד פירה?” שאלה את אחי.
“כן, תודה,” ענה אורי המום.
“עדיין אתה נוחר כמו גנרטור בלילה?”
“רותם, בבקשה…”
“מה, חשוב שהחברה החדשה שלך תדע. זה מידע מהותי.”
“אין לי חברה חדשה!”
“אה, יופי. אז לא דחוף.”
אבא שלי נתן לי בעיטה קטנה מתחת לשולחן בניסיון לא לצחוק. אמא שלי עסקה בשתיקה חשודה בכוס היין שלה.
אבל השיא היה בהחלפת המתנות. רותם הביאה לכולם כולל אורי, שקיבל ממנה ספר על נשימה מודעת ושליטה בזעם.
“אתה נורא מתעצבן מכל עניין המיחזור,” הסבירה ברכות, בזמן שהוא פתח את המתנה עם לסת קפוצה.
מה ששבר לגמרי את החומה היה, כשנועה נרדמה על הספה ראשה בחיק אמא שלה והרגליים פרושות על הברכיים של אבא. רותם ואורי החליפו מבט כזה שיש רק למי שחלק משהו עמוק יחד.
“את תמיד נשארת חלק מהמשפחה,” לחשה אמא שלי, מניחה יד על של רותם. “פרידה, לא פרידה.”
כששטפנו יחד את הכלים בסוף הערב, חשבתי לעצמי כמה המשפחה שלי משונה… וכמה שהיא בדיוק שלנו.
אורי עבר במטבח עם נועה ישנה בידיים. “אני אסיע אותך הביתה,” אמר לרותם באנחת הרמת ידיים.
“איזה ג’נטלמן! הנה, בגלל זה התחתנתי איתך.”
“והנה, בגלל זה התגרשנו.”
ושניהם חייכו. מעניין לאן זה יתגלגל בשנה החדשה…
הלקח שלי הוא שגם במשפחה הכי מבולגנת יש רגעים קטנים של חסד שמזכירים לי שכל השונה, הבלתי צפוי והמוזר זה בדיוק הבית שלנו.
