אני בת 26 וכבר חמישה חודשים שאינני מדברת עם ההורים שלי. לא בגלל שעשיתי משהו לא חוקי או לא מוסרי, אלא פשוט כי בחרתי לעזוב את הבית. אני מנהלת עסק, עובדת ומרוויחה את הכסף שלי בעצמי, ועדיין חייתי כמתבגרת תחת פיקוח צמוד. ההורים שלי דתיים מאוד, ותמיד חשבו שפיקוח הדוק הוא דאגה. בשבילי זה הפך למחנק.
לא היה לי מותר שיהיו לי חברות מחוץ לשכונה. לא הייתה לי אפשרות לצאת אם זה לא בליווי של אחד מהם. יום הולדת לעובדת מהמשרד, סרט, קפה אחרי העבודה כל אלה נחשבו ל”סביבה בעייתית”. אפילו שיחה פשוטה עם מישהו מחוץ למעגל שלהם עוררה חשדות. כל החיים שלי הרגישו תחומים בתוך מסגרת שחונקת.
למרות שכבר עבדתי והכנסתי משכורת, גם הכסף שלי היה תחת בקרה. כל המשכורת נכנסה לחשבון שהאמא שלי עקבה אחריו. אם רציתי לקנות חולצה, הייתי צריכה להראות אותה קודם. אם רציתי לצאת אחרי העבודה הייתי צריכה לבקש רשות. אם איחרתי בעשר דקות, כבר הייתי מקבלת טלפון: איפה את? מעולם לא הייתה לי הזדמנות לחיות לבד, או לקבל החלטות נורמליות לגילי.
הכול התפוצץ במוצאי שבת. רציתי ללכת לחגוג יום הולדת של קולגה. אבא שלי התעקש שזה לא מתאים לבחורה לא נשואה. עניתי שאני בת 26, עובדת, מזמן לא ילדה. אמא שלי אמרה שהשתניתי, ואני בדרך רעה. הכל הידרדר לריב קשה. אבא שלי צעק שעד שאני תחת הגג שלו אני חיה לפי הכללים שלו. אז הבנתי שזה או הם, או אני מאבדת את עצמי. בכיתי, נכנסתי לחדר, זרקתי בגדים לתוך טרולי ועזבתי באותו לילה.
עמיתה מהעבודה איפשרה לי להישאר אצלה בסלון, על מזרן מתנפח. ישנתי שם חמישה ימים. אחרי זה אני וחברה אחרת החלטנו לשכור דירה יחד. חתמנו על חוזה, קנינו את מה שצריך מקרר ישן, תנור קטן, מזרן ושולחן פלסטיק. התחלתי לסדר לעצמי את החיים לנהל לוח זמנים, לחשב הוצאות, לשלם חשבונות. לראשונה חזרתי הביתה בלי פחד, שאף אחד לא יחטט לי בנייד או יחקור איפה הייתי.
מאז שהלכתי, ההורים שלי לא דיברו איתי. אמא שלי כתבה לי פעם אחת בלבד: שאני אכזבה ושאני מאבדת את הדרך הרוחנית שלי. אבא חסם אותי בוואטסאפ. האחים אמרו לי שבבית אפילו לא מזכירים את השם שלי. מאז לא חזרתי.
היום אני עובדת, משלמת שכר דירה, חשמל, אוכל. חוזרת עייפה, מבשלת, מכבסת, מסדרת. זה לא קל, אבל בפעם הראשונה אני חשה שקט פנימי. אני יושבת על הספה בלי חשש. יכולה לשים מוזיקה, יכולה להזמין חברה. אני מחליטה לבד מתי לישון. אף אחד לא בודק לי את החשבון או את הבגדים.
חמישה חודשים אני כך עצמאית, עם הרבה אחריות, אבל עם הרבה יותר חירות בלב. לא פניתי אליהם הם חושבים ש”להתנצל” זה אומר לחזור ולוותר על חירותי. ואני לא רוצה לשוב אל חיים שבהם אין לי זכות להיות אישה בוגרת.
ובכל זאת, כל יום אני שואלת את עצמי: האם בחרתי נכון כשבחרתי בעצמאות שלי, או שבאמת אני הבת הרעה כפי שהם טוענים? עם הזמן אני מבינה לפעמים צריך לבחור בדרך קשה, כדי להיות שלם עם עצמך. החופש להיות מי שאתה, הוא המתנה הכי גדולה שתוכל לתת לעצמך.
