אני בת 26, ולא דיברתי עם ההורים שלי כבר חמישה חודשים. לא בגלל שפשעתי או חטאתי, אלא פשוט כי בחרתי לעזוב את הבית. אני מנהלת עסק, עובדת ולגמרי מפרנסת את עצמיאבל על אף שאני אדם בוגר, חייתי כמו נערה מתבגרת תחת עין פקוחה של ועדה רוחנית, שכנראה לא שמעה על פרטיות.
ההורים שלי מאוד דתיים, והם תמיד חשבו ששליטה הדוקה זה דאגה. אבל אצלי זה הרגיש כמו חנק שמתחבא מאחורי כוונות טובות.
חברים מחוץ לרחוב? איסור מוחלט. לצאת בלי אבא או אמא? רק אם אתה חפץ בהרצאה. אירוע בעבודה, סרט, אפילו קפה אחרי משמרתזה מיד הוגדר כ”חברה רעה”. לפעמים שיחה סתמית עם השכנה הייתה מוציאה חשדנות ברמת השב”כ. הרגשתי כאילו מישהו שם את החיים שלי בתוך קופסה, וזרק את המפתח לים המלח.
גם כשכבר עבדתי ומכניסה משכורת יפה בשקלים, כל שקל נכנס לחשבון שמנוהל ומפוקח על ידי אמא. קניתי חולצה? קודם בעיון, אחר כך אולי. רוצה לצאת אחרי העבודה? קודם בקשת רשות, עדיף עם מכתב המלצה. איחרת בעשר דקות? הטלפון רוטט כמו טיל במצבי חירום. לא היה לי מושג איך זה, פעם אחת, פשוט להיות בעלת בחירה וחופש של מבוגרת נורמלית בגיל שלי.
הפיצוץ הגיע, באופן צפוי, במוצ”ש. רציתי ללכת ליום הולדת של קולגה. אבא טרק נחרצות: “אין מצב, לא נעשה דברים כאלה, לא לנשים רווקות!” עניתי שאני בת 26, ירושלמית עם משכורת, ונמאס לי להרגיש כמו חיילת בטירונות משפחתית. אמא נאנחה, טענה שאני מדרדרת ונכנעת לרוחות רעות מתל אביב. זה גלש לריב קולני מהסוג שבו כל השכונה מאזינה. אבא סיכם: “תחת הגג שלי, לפי החוקים שלי.” באותו הרגע ידעתי שאם אשאר, אני הולכת לאבד את עצמי לדעת. אז בכיתי קצת, ארזתי כמה בגדים במזוודה, ועזבתי את הבית בלילה.
קולגה מהעבודה נתנה לי מקום על מזרון מתנפח בסלון לחמישה ימים, שהיה כמעט כמו צימר בגליל (רק בלי נוף ובלי פרטיות). אחר כך חברה אחרת ואני שכרנו דירה צנועה. חתמנו על חוזה, קנינו “ריהוט פרימיום” באתר יד שניה: מקרר מקרטע, תנור קטן, מזרן פלוס שולחן פלסטיק. התחלתי לנהל את החיים שלי לבד: ארגון לוז, לשלם חשבונות, לעשות קניות. לראשונה, נכנסתי לדירה בלי פחד שמישהו בודק לי בנייד או חוקר איפה הייתי.
מאותו לילה, ההורים שלי לא מדברים איתי. אמא שלחה לי וואטסאפ אחד בלבד: “את אכזבה, את מאבדת את כל הערכים שלנו.” אבא חסם אותי בווטסאפ, כי כנראה זה כבר הפך לספר החוקים החדש. אפילו האחים שלי דיווחו שבבית אסור להזכיר את שמי. מאז, לא דרכתי שם.
היום אני עובדת, משלמת שכירות, חשבונות וקונה אוכל. אני חוזרת עייפה, מבשלת, מכבסת ומנקה, ולמרות שלא הכל מושלםיש שקט. בפעם הראשונה, אני יכולה להתרווח על הספה בלי להיקרע על שום דבר, לשים מוזיקה מתי שבא לי, להזמין חברים, או להחליט בעצמי מתי ללכת לישון. אף אחד לא בודק לי את הכסף ולא מעריך לי את האאוטפיט.
כבר חמישה חודשים אני חיה ככהעם יותר אחריות, אבל הרבה יותר חירות. לא פניתי אליהם, כי אצלם “סליחה” אומר לחזור ולשחק לפי הכללים הישנים, ואני לא רוצה עוד פעם לחיות חיים של מישהו אחר.
ועדיין, לפעמים אני שואלת את עצמיהאם באמת צדקתי כשבחרתי בחופש הזה, או שאולי ההורים שלי צודקים, ואני הבת הרעה שהם רואים?.
