אני בן 26, וכבר חמישה חודשים שלא דיברתי עם ההורים שלי. לא כי עשיתי משהו לא חוקי או לא מוסרי, אלא פשוט כי בחרתי לעזוב את הבית. אני מנהל עסקים, עובד ומתפרנס בעצמי, אבל עד לא מזמן חייתי כמו נערה תחת מעקב צמוד. ההורים שלי דתיים מאוד, ותמיד חשבו שפיקוח קפדני זו צורת דאגה. בשבילי, זה הפך עם הזמן למחנק מתמשך.
אסור היה לי להכיר חברים מחוץ לשכונה שלנו. לא יכולתי לצאת מהבית אלא אם זה בליווי שלהם. יום הולדת של עמיתה, סרט, קפה אחרי העבודה כל אלה נחשבו לסביבה לא מתאימה. אפילו שיחות רגילות עם אנשים שלא מהמעגל שלהם עוררו חשדנות. הרגשתי שהחיים שלי כבולים בתוך מסגרת שאין לי מוצא ממנה.
למרות שכבר עבדתי והיתה לי משכורת משלי, גם הכסף היה תחת שליטה. השכר נכנס לחשבון שהאמא שלי ניהלה. אם רציתי לקנות חולצה, הייתי צריך להראות אותה קודם. אם רציתי לצאת אחרי העבודה, ביקשתי רשות. אם איחרתי בעשר דקות, כבר קיבלתי שיחה לבדוק איפה אני. אף פעם לא קיבלתי אפשרות לחיות לבד או להחליט החלטות בסיסיות, שמגיעות לכל אחד בגיל שלי.
המריבה התפוצצה ערב שבת אחד. רציתי ללכת ליום הולדת של עמיתה. אבא שלי קבע בתוקף שזה לא מתאים לבחורה לא נשואה. אמרתי שאני בן 26, עובד, ואני כבר לא ילד. אמא שלי טענה שאני משתנה ושבצעדים כאלו אני מדרדר. מהר מאוד זה התגלגל לוויכוח כבד. אבא שלי צעק שכל עוד אתה תחת הגג שלי אתה הולך לפי הכללים שלי. באותו רגע הבנתי שאם אשאר, אני אאבד את עצמי. הדמעות ירדו לי, נכנסתי לחדר, לקחתי כמה בגדים למזוודה ועזבתי את הבית באותו לילה.
חבר מהעבודה נתן לי להישאר אצלו. חמישה ימים ישנתי על מזרון מתנפח בסלון שלו. אחר כך מצאתי דירה עם חבר נוסף. חתמנו חוזה, קנינו מה שצריך מקרר ישן, כיריים קטנות, מזרן ושולחן פלסטיק. התחלתי לארגן את החיים לבד סידרתי לוח זמנים, עוקב אחרי ההוצאות והחשבונות. פעם ראשונה שיכולתי לבוא הביתה בלי חשש שמישהו יבדוק לי את הטלפון או יתחקר איפה הייתי.
מאז, ההורים לא פנו אליי. אמא שלי שלחה רק הודעה אחת לכתוב שאני אכזבה ושאני מאבד את הקשר לרוח. אבא שלי חסם אותי בוואטסאפ. האחים שלי סיפרו שבבית אפילו לא מזכירים את השם שלי. לא חזרתי.
היום אני עובד, משלם שכר דירה, חשבונות ואוכל. מגיע עייף, מבשל, מכבס, מסדר. זה לא קל בכלל, אבל בפעם הראשונה אני מרגיש שקט. אני יושב בסלון בלי לחשוש מהערות. יכול לשים מוזיקה, להזמין חבר, לבחור מתי אלך לישון. אף אחד לא סופר לי את השקלים ולא בודק את הבגדים.
כבר חמישה חודשים ככה עצמאי, עם הרבה יותר אחריות, אבל גם עם הרבה שקט פנימי. לא יצרתי איתם קשר, כי אני יודע שאצלם להתפייס זה לחזור ולחיות לפי הכללים שלהם ואני לא רוצה לחזור לחיים שבהם אסור לי להיות מבוגר.
ועדיין, כל יום עולה בי אותה שאלה האם עשיתי נכון שבחרתי בחופש, או שאולי אני באמת הבן הרע שהם מתארים אותי?
