היום אני בן חמישים וארבע, וקבעתי שלושה דייטים כל אחת עם אישה בגיל שונה: 37, 45 ו-58. המפגשים האלה פתחו לי את העיניים לגבי מערכות יחסים בגיל שלי.
חבר שלי, גבריאל, גם הוא בן חמישים וארבע, היה כבר פעמיים נשוי ויש לו ילדים בוגרים. מאז הגירושין הוא גר בתל אביב, עובד, דואג לעצמו ולעולם לא סגר לעצמו דלתות בפני אהבה מחודשת. לא מזמן שיתף אותי בשלושה דייטים שחווה כל אחד מהם נתן לו תובנה חדשה.
הדייט הראשון אישה בת 45: איפה האוטו שלך?
היא נכנסה לבית הקפה לבושה בקפידה, ניכר היה עליה בטחון עצמי. השיחה זרמה בקלות, עד שהבינה שאין לי רכב. פתאום הטון שלה השתנה בן רגע.
איך אתה יוצא לבלות בלי רכב?
ומה תעשה אם יתחיל לרדת גשם?
איך אפשר לנסוע לאיקאה ככה?
השאלות חזרו שוב ושוב, עד שהיה ברור הסטטוס שווה יותר מהאדם שמולי. חייכתי אליה בנימוס.
אם בעיניך הברזל יותר חשוב מהנשמה, כנראה שאנחנו לא אותו סוג של אנשים.
מסקנה: בטחון חיצוני עוד לא אומר שיש בשלות פנימית.
הדייט השני אישה בת 37: אני אוהבת גברים מבוגרים
היא הייתה צעירה, מלאה באנרגיה, אם לשני ילדים, עם משכנתא שרובצת עליה. דיברה בגלוי, חיפשה גבר אמיתי, יציב. מהר מאוד הרגשתי שמדובר בעיקר בצורך בבטחון לא בהכרח רגשי אלא כלכלי. ולמרות זאת, השיחה הייתה קלילה ומשעשעת.
נהניתי בחברתה, אבל לא שיקרתי לעצמי. לפעמים נחמד להרגיש שמישהו מתעניין בך, גם בלי תוכניות גדולות.
מסקנה: צעירים מביאים איתם ריגוש, אבל לא תמיד עומק.
הדייט השלישי אישה בת 58: עכשיו אתה חייב לי
הפגישה התחילה נפלא: אישה מלאת חיים, מסודרת, השיחה נבונה, אפילו הצלחנו להתלוצץ ולהרגיש הערכה הדדית. אבל כבר למחרת צלצול טלפון:
בוא נצא למושב, תעזור לי להוריד עלים מהגג. אנחנו כבר יוצאות.
הופתעתי.
לעזור זה טוב, אבל אם זה נשמע כמו פקודה כל הרצון פשוט מתאדה.
מסקנה: עצמאות זאת ברכה, פקודות מקלקלות קשרים.
והכי חשוב מה למדתי מכל זה
שלוש הנשים, כל אחת ייחודית ונושאת עמה מטען חיים משלה. אני הבנתי דבר מרכזי:
אני כבר לא מחפש סופה או סערה. אני רוצה לצידי מישהי שקטה וישרה, בלי מסכות, בלי הפעלת לחץ ובלי משחקים מיותרים.
גם אחרי גיל חמישים הרומנטיקה לא הולכת לשום מקום היא רק מתבגרת, נרגעת. אולי דווקא עכשיו מתחילה האהבה האמיתית: בלי אשליות, ועם הרבה חום לב.
