לא רוצה
הכל כבר עליי! לאן אפשר להעמיס עוד? אילת הייתה נסערת.
בעלה לא הגיב. כרגיל, הוא העדיף לטמון את הראש בחול, בתקווה שהכול יסתדר איכשהו בעצמו. בדרך כלל בעצמו זה לא הסתדר אילת הייתה זו שפותרת את הבעיות. היא עבדה מהבית, על המחשב. לוח הזמנים שלה היה גמיש. השכר בהתחלה היה לא גבוה, אבל עם הזמן אילת השביחה את כישוריה והשכר עלה. היא התחילה להרוויח משמעותית יותר מבעלה. מהכסף שלה שילמו את המשכנתה על הרכב, מימון חופשות, קניית מכשירי חשמל ובגדים. ואז הגיע חופשת לידה. אילת, כמעט בלי להוריד קצב, עברה את ההיריון וילדה ילד. השחיקה הייתה שם, אבל היא לא רצתה לאבד את ההכנסה המצוינת.
כשבנה התחיל ללכת לגן, נהיה קל יותר, ואילת, בשמחה, נכנסה עוד יותר לעבודה. רק שעכשיו היה צריך גם לשלם על הגן. זה לא היה גן רגיל אילת בחרה בקפידה, רצתה עבור הילד שלה את הטוב ביותר. בעלה, כמו תמיד, סמך עליה בכל הנושאים האלו, ובכלל.
כל הזמן הם גרו בדירה נפרדת, שאילת קיבלה מסבתה. לבעלה, עוז בן-דוד, לא הייתה דירה משלו. לפני שהתחתנו, הוא גר עם אמו ואחייניתו, בתה של אחותו הגדולה שנפטרה לפני שלוש שנים. זה ממש השפיע על אמו של עוז, שולמית. בריאותה התדרדרה, לחץ הדם שלה עלה לרמות מסוכנות.
כשעוז התחתן עם אילת ועבר להתגורר איתה, האחיינית כבר למדה באוניברסיטה והייתה חזקה בעצמה. הייתה לה כבר דרך משלה בילתה עם חברות, נסעה לטיולים, יצאה עם בחורים, לא מנעה מעצמה כלום וכמעט לא הייתה בבית.
את כל העניינים והבעיות שלה שולמית הפנתה למשפחת הבן. בעצם לאילת. כי מאחרים פשוט לא יצא כלום. אבל לאחיינית קרמית, היא תמיד עזרה: מימנה לה כל מה שרצתה. הרי היא יתומה, נולדה מחוץ לנישואין. זאת הייתה היסטוריה לא פשוטה, ששולמית לא אהבה להזכיר.
ככה הם חיו. הכול היה בסדר, עד ששולמית לא אושפזה בבית החולים. התוצאות של עליית הלחץ היו קשות. היא הפכה לרתוקה למיטה. אחרי שלושה שבועות בבית החולים המצב השתפר, אבל היא נותרה סיעודית. אף רופא לא נתן תקווה.
עוז, כרגיל, ברח מהעניין, השאיר לאשתו לפתור זאת.
נשים מבינות יותר בדברים כאלה, פתח ידיים.
באילו דברים? תהתה אילת.
נו טיפול בחולים שיקום ענה עוז, גרד בראשו.
אני מעצבת, לא אחות. ומבינה בזה כמוך, נאנחה אילת. טוב. אסע, אשמע מה שהרופא יגיד.
שולמית מעולם לא אהבה את אילת. היה ביניהן הסכם שבשתיקה. בהתחלה רבו, אפילו הרבה, אבל לבסוף כל אחת הבינה שלא שווה להסלים, במיוחד כי לא חיו יחד. כל אחת מהן אילת ושולמית לא הסכימה עם הרבה דברים, אבל לא אמרה כלום בקול רם. אילת סבלה את חמיהּ מנימוס וכבוד. שולמית סבלה את אילת כי אישה כזאת לבן שלה קשה למצוא. וגם ידעה שבנה לא מפרנס גדול, וכל ההכנסה מהכלה.
הנכד נצפה לעיתים רחוקות. או שהלחץ שלה עלה, או כאבי ראש בלתי נסבלים תמיד בדיוק כשצריך לשמור קצת על הילד. על עזרתה לא היה מה לסמוך.
אבל עכשיו כולם בנו על אילת. היא הוציאה את שולמית מהבית חולים (היא הרי עובדת מהבית, יכולה לצאת כשצריך, עוז בעבודה לא יכול לצאת) והביאה אותה לביתה. הוחלט שבני המשפחה יעברו לגור אצלה לתקופה כדי לעזור.
וכך היה. בשלושה שבועות אילת הידלדלה לגמרי. איכשהו הצליחה להחזיק בעבודה וגם הייתה מטפלת בשולמית: הייתה מכינה מרקים, מועכת פירות וירקות, מאכילה בכפית, רוחצת, הופכת אותה.
קרמית, האחיינית האהובה, הייתה מחליקה בשקט לחדר שלה ולא יוצאת עד הלילה, יושבת שם בשקט רק שלא יחייבו אותה לעזור. בבוקר אוניברסיטה, אחר כך בילויים. החיים זורמים. סבתא סבתא, אבל מה קשור אליה?
גם עוז לא עזר הרבה. אילת ניסתה לעורר את מצפונו:
זו אמא שלך! תעזור קצת. אני לא עומדת בזה לבד!
אני פשוט לא מסוגל זה דברים של נשים, גמגם עוז. הלכתי לקנות מצרכים, מה עוד צריך?
ו”דברים של נשים” אלו היו כבדים מאוד. שולמית לא השתפרה, התלוננה, כעסה על אילת, על עוז, ועל כולם. התפרצה ואמרה דברים שלדעת אילת לא הייתה אומרת לפני המחלה. אילת שמעה על עצמה דברים חדשים. לפי חמיה, היא פשוט בת מזל שקיבלה חינוך טוב ומצאה עבודה טובה יושבת לה בבית, שותה קפה ומקלידה במחשב, ומקבלת משכורת יפה מאוד. ועוז המסכן, לא שפר מזלו. לא הצליח בלימודים מורים גרועים. לא התקבל לאוניברסיטה גם מזל רע.
שולמית לקחה הלוואה בשביל הבן. אבל הוא למד ככה-ככה, התעצל והבריז. כמה פעמים כמעט עף מהלימודים למרות שזה היה בתשלום. עצבים נשחקו עד שהוא סיים תואר. הכול בגלל המורים בתיכון לפי דעתה של שולמית. ואז עוד הבת הבכורה: חלתה ואז נפטרה. האמא נקרעה כדי להחזיק משפחה. אבל קרמית, האחיינית (בחסד) התקבלה בעצמה לאוניברסיטה במלגת מצטיינים, עניין ששולמית לא הפסיקה להתרגש ממנו כהוכחה לעניין המורים. קרמית למדה בבית הספר הטוב ביותר אז, כשהבִּת עוד שילמה.
אילת שמעה את כל הסיפור הזה בפעם המאה ואחת, והבינה שהיא כבר לא מסוגלת. כולם נפלאים. כולם. חוץ ממנה. הרי לה רק “מזל”.
“אה, באמת מזל”, חשבה אילת, “בעיקר עם עוז… מה מצאתי בו? איפה היו העיניים והשכל שלי?” המחשבה הזו צצה יותר ויותר. ערב אחד הציעה לעוז לשכור מטפלת לאמו, ולחזור לדירה שלה.
מטפלת?! הופתע עוז. זה יקר, אני לא אוכל להרשות… תראי את, אם את רוצה תישאי בזה.
עוד מתחילת הדרך סיכמו הוא ישלם חשבונות, קונה את המצרכים ההכרחיים, אילת כל השאר. אז מן הסתם המטפלת גם עליה. “ברור מאליו, כעסה אילת בתוכה, אבל איך זה נאמר! כאילו אני חייבת לכולם כאן. זהו, אתם כבר גזמתם, גם לי מגיע לחיות. עכשיו אני רק צל של עצמי.”
בשלב מסוים אילת הבינה שנגמר לה היא לא יכולה ואין לה רצון. יום אחד אמרה לשולמית שהיא יוצאת למכולת, אספה בדרך את בנה מהגן, וברחה לדירתה.
“איזה כיף,” הרהרה אילת, שוכבת על המיטה הרחבה שלה ומביטה בתקרה, “אני בבית. לא רוצה כלום. רק לשכב. כמה אני עייפה…”
היא קראה לילד שלה יואל לאכול ארוחת ערב. הם אכלו, ואילת חשבה שבבית של שולמית בטח כבר מחפשים אותה. היא לא עזבה את האישה המבוגרת לחסדי הגורל האכילה, הלבישה, ובערך תוך שעה-שעה וחצי עוז היה אמור להגיע מהעבודה, כפי שתמיד. לעוז היא השאירה פתק: שהיא לא רוצה ולא יכולה יותר, ועוזבת. ולשולמית היא איחלה רפואה שלמה וביקשה שלא תכעס.
הטלפון כובה.
עוז הגיע כבר בערב. אילת לא הכניסה אותו הביתה. דיברו דרך הדלת. לא היה מה לדבר. עוז לא התעניין למה היא עזבה, לא דיבר כלל על אהבה, לא לה ולא לבנם. דאג רק לעצמו מה יעשה בלעדיה.
אני ממליץ לך לשכור מטפלת. טיפול מקצועי זה הכי טוב, את יודעת, אמרה אילת בשקט. וכן, אני פותחת תיק גירושין. לא רוצה להיות סוס עבודה שכולם רוכבים עליו. להתראות.
עוז יצא בידיים ריקות. את הטלפון אילת כמובן הדליקה אחר כך אולי יתקשרו מהעבודה.
שולמית התקשרה. ביקשה שתחזור, שלא תעזוב אותה ואת עוז. התנצלה על דבריה, על כך שלא העריכה. אבל בין המילים היה סרקזם כאילו מחכה שתיפרד מהר מהרגשות ותחזור “לתפקידיה”.
אילת הסבירה שהיא לא חייבת לאף אחד כלום. יש לשולמית בן, ויש נכדה חכמה. הם אלה שחייבים לה. חמותה ניתקה.
הגירושין נקבעו.
וכך, באורח מפתיע, אילת הפכה נגישה. כלום לא השתנה. הכול המשיך להיות באחריותה, רק שהעומס ירד. והיא הייתה אסירת תודה לגורל שפקח לה עיניים.
ושולמית? ההבראה שלה הייתה משמעותית, וזכתה לטיפול טוב של מטפלת שהביאה לא רק השגחה אלא גם שיקום פיזי. עוז מצא עבודה צדדית (“מסתבר שאפשר בעצם!” חייכה אל עצמה אילת, כששמעה מקרמית במקרה ברחוב) וכך יכלו לממן מטפלת. ובינתיים, לפני זה קרמית היא זו שטיפלה בסבתא! האכילה, טיפלה בה ואפילו ידעה לעשות את זה. והכול הסתדר.
“הנה, כולם הרוויחו מהכל,” חשבה אילת כשתיקתקה על המחשב בעודה מכינה עוד עיצוב. “שהורדתי אותם מהגב שלי ואת עצמי הגנתי. בפעם הבאה אני חכמה יותר…”
