את הבבקה הכנו ביחד כל המשפחה

את סבתא אספו כל בני המשפחה
את סבתא אספו כל בני המשפחה. ללא שום הסתרה, אמרו לה בגלוי עד כמה נמאסה עליהם. וגם סיפרו הנה סוף סוף הגיעה האביב, והיא תיסע למושב עד החורף המאוחר. הנכדים היו קרים כלפיה, הכלה לא חיבבה אותה. בנה כל הזמן היה במשימות עבודה רחוקות. וגם כשהיה חוזר, לא היחס שלו היה שונה מזה של משפחתו.
היא הפכה לעול עבור כולם. היא הבינה הכול, ובמאמצים אחרונים נשאה את הדלות הזו, בכל שנה מחכה לאביב כאילו הוא הדבר הכי טוב. הנכון. האמיתי.
אותו אביב הגיע השנה מוקדם. סבתא אסתר ישבה לעיתים קרובות בכניסה לבניין והביטה בשמים האביביים החמים, נמסה בשמש. מראֶהָ היה של דרור מרופט רזה, בבגדים קרועים וישנים, בנעלי בית משופשפות עם כפכפים של גומי שסובבו עליהן.
למרות שמשפחתה לא חיבבה אותה, השכנים היו נחמדים. תמיד בירכו אותה לשלום, שאלו לשלומה, עזרו לה לעלות מהרחוב עד הקומה החמישית. אפילו הילדים מהקומה השנייה סחבו לה את השקית מהסופר כשפגשו אותה בדרך חזרה.
סבתא, למרות גילה, תמיד עשתה כל דבר בבית. בישלה, כיבסה, ניקתה. אלו היו האחריות שלה. הכלה כמעט ולא עסקה בזה.
“את הרי בבית כל היום אז תעשי כאן הכול,” אמרה הכלה בעזות מבט כשהגיעה בערב מהעבודה, זורקת נעלי העבודה בכניסה.
הנכדים לא דיברו איתה. כשחברים שלהם הגיעו, היא לא יצאה מהחדר, כי פעם אחד הנכדים אמר שהיא מביכה אותם במראה שלה.
סבתא אף פעם לא התווכחה עם אף אחד. היא בדרך כלל שתקה. בערבים, כשכולם כבר ישנו, היתה בוכה בשקט בחדרה הקטן על גורלה הזה.
אל התחנה המרכזית של תל אביב שלחו אותה במונית, כדי שלא תצטרך להסתובב באוטובוסים. הצידה שלה היתה מועטה תיק ישן ושקית קטנה עם כמה בגדים.
נשענת על מקל הליכה, צעדה באיטיות על הרציף. התיישבה על ספסל. בקרוב הגיע הרכבת, והיא נכנסה לקרון. היא התבוננה מהחלון בעיניים טובות, מוארות. כאשר הרכבת זזה, הוציאה מהתיק תמונה ישנה ומקומטת. הבן, הנכדים והכלה מחייכים ממנה. את החיוכים שלהם ראתה לאחרונה רק כאן. סבתא נישקה את התמונה ושמה אותה בזהירות בחזרה לתיק.
כשירדה בתחנה ליד המושב, הלכה לאט לכיוון הבית. מישהו העביר אותה כמעט עד הדלת. היא פתחה את שער הגינה והלכה בשביל המתפורר והבוצי אל הבית. כאן הכול היה שלה. כאן היא היתה חשובה אפילו לקירות הישנים, לגדר הרעועה ולכניסה המתנדנדת – היא היתה נחוצה. כאן חיכו לה.
המושב בשביל סבתא החיים עצמם. כאן נולדה. כאן נולדו ילדיה ונפטר בעלה. חיה כאן כמעט מחצית חייה. איבדה פה את בנה הבכור. כך יצא שהוא לא נשאר עד היום.
סבתא פתחה את התריסים, הדליקה תנור, ישבה על הספסל ליד החלון והרהרה. על הספסל הזה ישבו פעם ילדיה. סביב השולחן הזה אכלו, וישנו במיטות האלו. רצו על הרצפה וצפו באותם חלונות. קולות הילדים בקעו בראשה. אז היתה אמא הכי נחוצה, הכי קרובה.
והשמש אז גם הבהירה חלון, ורב האביב היה מלא שמחה ודאגה, שנשארו ברגעים האלו בתוך הקירות. היא חייכה אל אביב המושב.
***
בבוקר היא לא התעוררה, ונשארה לנצח על אדמתה. על השולחן היו הרבה תמונות ישנות, ותמונה אחת חדשה, אבל מקומטת, זו שמהרגע שעוד אתמול חייכו אליה האנשים הקרובים לה.
כל זמן שאנו חיים, אנחנו יכולים להספיק עוד הרבה.
לבקש סליחה, להודות, להודות באהבה. כל זמן שאנו חיים, אסור לדחות את הדברים האלו למחר.
כי ברגע שאדם הולך, הוא לא יחזור, ובלבבות שלנו יהיו אבנים כבדות שמאוד קשה לשאת.
צריך לחיות באמונה, באמת, ולעשות טוב מהלב ממעמקי עצמנו. לאהוב, לחכות, להעריך רגשות של אחרים, ולזכור את אלה שנתנו לנו חיים והעמידו אותנו על הרגליים.