לא רוצה

לא בא לי
גם ככה כל העול עליי! לא מספיק?! קרן הייתה על סף פיצוץ.
אורן, בעלה, שתק. כמו תמיד, העדיף להתעלם מהעימות, בתקווה שהעניינים יסתדרו לבד. אבל בדרך כלל לא הסתדרו קרן זו שתמיד נקראה לפתור הכל. היא עבדה מהבית במחשב, עבודה גמישה, משלמת טוב. בהתחלה המשכורת שלה לא הייתה משהו, אבל אחרי שהתמקצעה התחילה להרוויח הרבה יותר מאורן. הכסף שלה הלך למשכנתא על הרכב, על החופשים, מוצרי חשמל, בגדים.
אחר כך נולד גם הילד. קרן כמעט לא הורידה הילוך הייתה בהריון, ילדה, התעייפה מאוד, אבל לא רצתה להפסיק את ההכנסה הנוחה.
כשהקטן התחיל ללכת לפעוטון, חייה טיפה התרווחו, אז היא אפילו הכניסה עוד שעות עבודה, בטח כי עכשיו גם צריך לשלם על הגן. בחרה אותו בקפידה רצתה לילד רק את הטוב ביותר. אורן, כהרגלו, סמך עליה בעניינים (וגם בהרבה אחרים).
כל הזמן הזה הם גרו בדירה בירושלים שקרן קיבלה מירושה מסבתה. לאורן, לעומתה, לא הייתה דירה משלו. לפני שהתחתנו גר עם אמא שלו רחל ועם איילת, הבת של אחותו הגדולה, שנפטרה לפני שלוש שנים. זה השפיע קשות על רחל; הבריאות שלה הידרדרה, הלחץ דם הרקיע שחקים.
כשהתחתן ועבר לגור עם קרן, איילת כבר הייתה סטודנטית, חיה את החיים בילתה עם חברות, טיולים, יציאות, דייטים בקושי הייתה בבית.
רחל, לעומת זאת, עם כל ענייניה ישר פנתה לקרן. כי ברור: מאורן ומאיילת לא ציפתה לכלום. אבל לאיילת, הנכדה, המשיכה לעזור שילמה על כל מה שרצתה. הרי היא יתומה, וגם יש שם סיפור משפחתי לא פשוט, שרחל לא אוהבת להיכנס אליו.
עד כאן הכל זרם איכשהו, עד שרחל אושפזה. קפיצה בלחץ הדם, השלכות קשות הפכה לסיעודית. אחרי שלושה שבועות בבית החולים ייצבו אותה אבל היא עוד הייתה מרותקת למיטה, בלי צפי לשיפור בקרוב.
ולמי נשאר לסדר הכל? נכון, לקרן.
נשים יודעות להתמודד עם זה, משך אורן בכתפיים.
עם מה בדיוק, אורן? שאלה קרן.
עם טיפול בחולים וכל זה שיקום הוא גירד בראשו, קצת מתבייש.
אני מעצבת גרפית! לא אחות, מבינה בזה כמו שאתה קרן התייאשה. טוב, אקשיב לרופא, נראה מה עושים.
יחסי קרן ורחל מעולם לא היו חמים, אבל הייתה ביניהן סוג של הפסקת אש, בעיקר כי לא גרו ביחד. כל אחת שמרה לעצמה מה שהיא חושבת, אף אחת לא שיתפה יותר מדי. קרן הייתה מנומסת, רחל מעריכה כי “בחור כמו אורן קשה להשיג” והבינה שהפרנסה באה מהכלה.
רחל כמעט לא ראתה את הנכד: או שהייתה חולה, או כאב לה הראש, תמיד משהו. קרן ידעה שאי אפשר לסמוך עליה בעזרה עם הילד.
אבל כשלהיות צריך לדאוג לרחל, כולם פתאום סמכו על קרן. היא לקחה את רחל מבית החולים הרי היא עובדת מהבית, יכולה לצאת מתי שצריך, לא כמו אורן, שבדיוק בצבא/בעבודה/עסוק והביאה אותה לבית של רחל. הוחלט זמנית שהמשפחה עוברת לגור איתה כדי לעזור.
אחרי שלושה שבועות, קרן הפכה לצל של עצמה. איכשהו, תוך כדי עבודה מהמחשב, טיפלה גם ברחל: בישלה מרקים, קילפה פירות, האכילה, חיתלה, הפכה.
איילת הנכדהבכל פעם שמישהו היה מחפש עזרה, הייתה נעלמת לחדרה בשקט ומחכה שכולם יירדמו. ובבוקר לאוניברסיטה, ואז לטייל. כי בסוף כל דור לעצמו.
אורן? עזר כלום. קרן ניסתה לזעזע אותו:
זו אמא שלך! תעזור. לבד קשה לי!
אני לא יודע זה עניינים של נשים, מלמל, הלכתי לארומה, קניתי לחם. מה עוד
לטפל ברחל היה חתיכת סיפור. היא לא התאוששה, הייתה עצבנית, כעוסה על כולם במיוחד על קרן. אמרה דברים שקרן לא חשבה לשמוע. מסתבר (לפי רחל) שלקרן פשוט יצא מזל: לימודים טובים, עבודה נוחה, יושבת בבית, מכניסה שקל יפה. ואורן מסכן. לא הלך לו בלימודים. כל השנים לא הסתדר עם מורים, הציונים לא משהו, בסוף גם על תואר שילמה אמא שלו, אבל “לא התאים לו”.
על בגרויות פחדה, על האוניברסיטה כמעט עף, אבל בסוף הצליחה להציל אותו (“כי המורים אשמים”).
ולבת חיי זוהר; סיימה תיכון מצטיינת, התקבלה לאוניברסיטה על חשבון המדינה גאוות המשפחה.
קרן שמעה בפעם המאה את אותם סיפורים, וידעה לא מסוגלת עוד. כולם גיבורים חוץ ממנה כי לה פשוט “היה מזל בחיים”.
אחלה, מזל במיוחד מה שבעלי חשבה קרן בעצב, מה חשבתי לעצמי כשהתחתנתי איתו?
יום אחד, הציעה לאורן לשכור מטפלת, ולחזור לדירתם.
לשכור מטפלת?! נבהל, זה מלא כסף אני לא אוכל לממן אם את רוצה תשלמי, תעשי מה שנוח לך.
ההסכם ביניהם תמיד היה הוא משלם על חשמל, מים וסופר; היא על כל השאר. אז ברור שמטפלת זה על חשבון קרן. “ברור מאליו, נו”, כעסה.
היא הרגישה שנמאס לה, פשוט לא רוצה עוד. באחד הימים אמרה לרחל שהיא יורדת לסופר, תוך כדי אספה את הילד מהגן וחזרה לדירה שלה בתל אביב.
כמה טוב חשבה קרן, מתפנקת על המיטה הזוגית הרחבה שלה ומביטה בתקרה סוף סוף בבית. כל מה שאני רוצה זה פשוט לנוח.
קראה לבן, שחר, לארוחת ערב. אכלו. וקרן הרהרה שבטח כבר מחפשים אותה בבית של רחל. אבל היא לא הפקירה אף אחת: האכילה, סידרה, ולאורן, שחזר מהעבודה עוד שעה, השאירה פתק: “אני לא יכולה יותר. הולכת”.
והטלפון כיבתה.
אורן התייצב, כצפוי, עוד באותו ערב. קרן לא פתחה אפילו את הדלת רק דיברו מעבר לדלת הפתוחה. לא עניינה אותו מה עובר עליה; לא דיבר על אהבה או געגועים, רק על מה יעשה בלעדיה.
תקשיב, תביא מטפלת. זו עבודה למקצוענים, הסבירה. דרך אגב, אני מגישה בקשה לגט. לא רוצה להיות הסוסה שאתם רוכבים עליה יותר.
אורן הלך, קרן הדליקה שוב את הטלפון למקרה שיתקשרו מהעבודה.
רחל התקשרה. ביקשה שתחזור, הצטערה על המילים שנאמרו. אבל היה שם איזה טון מתנשא כאילו ברור מאליו שתחזור “לתפקד”.
קרן ענתה שהיא לא חייבת כלום לאף אחד, ושיש לרחל בן ונכדה, שיעזרו לה. רחל ניתקה.
הגט עבר מהר.
וככה פתאום… קרן הפכה לאישה חופשיה. ולמען האמת שום דבר לא השתנה, רק נהיה קל יותר. פחות דאגות, אוויר לנשום. היא הודתה בלב על שנפלה לה הזכות לקלוט איך מתייחסים אליה.
רחל שפתאום קיבלה מטפלת טובה (שגם עשתה איתה תרגילים טובים לשיקום) התאוששה. אורן סוף סוף התחיל לעבוד בעוד מקום (“לא ידעתי שהוא מסוגל!” חייכה קרן כשראתה את איילת ברחוב, שסיפרה לה). ואיילת עזרה גם, כשהיה צריך, אפילו ממש ידעה איך טיפלה והכינה אוכל.
וכל זה, בסוף, עבד לכולם לטובה.
הנה, רווח לכולם, הרהרה קרן, כשהתעסקה בסקיצה נוספת מהמחשב דווקא טוב שכולם ירדו לי מהגב. ושאני ידעתי להתעוררבחודשים הבאים גילתה קרן שהיא מתמלאת לאט לאט מחדש כאילו אחרי שנים שבהן נשאה על גבה עול של אחרים, מישהו סוף סוף הוריד ממנה את התרמיל הכבד. פתאום היו לה בקרים שקטים בבית, שחר בלימודים, קפה חם, שמש מתגנבת דרך התריסים. לפעמים עצרה רגע, שומעת את השקט, חושבת: ככה אמור להרגיש בית.

תקופה ארוכה לא דיברה עם אורן, אבל יום אחד פגשה אותו במקרה ברחוב הפנים העייפות שלו נראו רגועות יותר, כאילו גם הוא שוחרר. “הכול בסדר אצלך?” שאל, מנסה לחייך, וקרן חייכה בחזרה ואמרה: “כן, טוב לי”.

בסופי השבוע נסעו יחד, היא ושחר, לים. הילדים שיחקו בחול וקרן קרה ספר או פשוט ישבה, עיניים עצומות, בולעת אוויר. לא היה לה אכפת יותר מה אומרים לא רחל, לא איילת, לא אף אחד. היא הייתה חופשיה להיות, פשוט להיות.

לפעמים, בערבים, כשהייתה מסיימת עוד פרויקט מוצלח, פתחה את המרפסת, נשענה על המעקה, הרימה כוס יין, וחייכה אל העיר שנפרשה סביבה כאילו העולם סוף סוף ישב במקומו.

זה לא היה מזל, היא הבינה פתאום. זה היה אומץ לבחור.

והבחירה הזו ליוותה אותה כל יום מחדש, במסע החדש חיי חירות, שלפעמים קשה, אבל תמיד שלה.