לא רוצה
הכול כבר עליי! מה עוד אפשר להעמיס? שירה הרימה את קולה מעייפות.
דניאל, בעלה, שתק. כמו תמיד, הוא העדיף “לתקוע את הראש בחול” בתקווה שהכול יסתדר מעצמו. בדרך כלל, שום דבר לא הסתדר מעצמו שירה הייתה מסדרת הכול. היא עבדה מהבית על המחשב. לוח הזמנים שלה היה גמיש. המשכורת בתחילה לא הייתה גבוהה, אבל אחרי ששירה עברה קורסים, היא הרוויחה הרבה יותר מבעלה. על הכסף שלה שילמו משכנתה על רכב, חופשות, קנו מכשירי חשמל, בגדים, הכול. ואז הגיע חופשת הלידה. שירה, כמעט בלי להאט קצב, נכנסה להיריון וילדה. היא הייתה מותשת, אבל לא רצתה לאבד הכנסה טובה.
רועי הקטן נכנס לגן. נהיה קצת קל יותר, ולרגל כך שירה עבדה עוד יותר. חוץ מזה, עכשיו היה צריך לשלם גם על הגן זה היה גן פרטי ששירה בחרה בקפידה. לילד שלה, היא רצתה את הטוב ביותר. דניאל, כמו תמיד, סמך על שיקול דעתה בכל העניינים.
הם חיו בדירה שקיבלה שירה מסבתה. לדניאל לא הייתה דירה לפני שהתחתנו, גר עם אמא שלו ועם איילת, בת אחותו הבכורה שנפטרה לפני שלוש שנים. זה שבר את לב אמו, נורית. מצבה הבריאותי הידרדר, הלחץ דם שלה טיפס למספרים שלא ניתן אפילו לחלום עליהם.
כשדניאל התחתן עם שירה ועזב את הבית, איילת כבר הייתה סטודנטית בתל אביב. היו לה חיים משלה היא הסתובבה עם חברות, יצאה לטיולים, פגשה בחורים. בבית בקושי הייתה.
נורית פנתה לכל ענייניה ודאגותיה למשפחת הבן בעצם, לשירה. כי מאחרים לא יכלה לצפות לשום עזרה. אבל לנכדה, לאיילת, נורית עזרה בכל מה שרק יכלה שילמה, פינקה, לא שכחה שאת יתומה. סיפור אפל, שנורית לא אהבה להזכיר.
כך הם חיו, עד שנורית הגיעה לאיכילוב אחרי עוד עליית לחץ דם רצינית. ההשלכות היו קשות היא נשארה מרותקת למיטה. בבית החולים טיפלו בה שלושה שבועות, ואז שיחררו אותה, בלי שום הבטחה לעתיד.
דניאל, כהרגלו העביר את המשימות לשירה.
נשים טובות בזה, הוא משך בכתפיים.
באילו דברים? שאלה שירה.
את יודעת טיפול בחולים, שיקום גמגם דניאל, מגרד את ראשו.
אני מעצבת גרפית, לא אחות. אין לי מושג בזה לא פחות ממך, נאנחה שירה. טוב, אלך לרופא לשמוע מה הוא אומר.
היחסים בין שירה לנורית התנהלו תחת הפסקת אש הדדית. בהתחלה רבו לא מעט, אחר כך קבעו שלום יציב נוכח החיים במקומות נפרדים. כל אחת שמרה הרבה בבטן, אבל לא אמרה. שירה סבלה את נורית מתוך כבוד, ונורית סבלה את שירה כי ידעה שאישה כמו שירה לא קל למצוא לבנה. דניאל לא היה ממש מפרנס המשכורת הגדולה נכנסה מחשבון אשתו.
הנכד רועי בקושי ראה את סבתו. כאשר היו צריכים בייביסיטר, הלחץ דם היה בדיוק עולה או שהייתה לה מיגרנה. אי אפשר היה לסמוך על עזרה מהכיוון הזה.
פתאום כולם סמכו על שירה. היא אספה את נורית מבית החולים (הרי היא עובדת מהבית, “יכולה להתארגן”), והביאה אותה הביתה. הוחלט שדניאל, שירה ורועי יעברו זמנית לבית של אמא של דניאל כדי לעזור.
עברה תקופה קשה. שירה רזתה כל כך נראתה כמו קולב. איכשהו הצליחה לעבוד ולא רק לטפל בנורית: הכינה מרקים, מחצה ירקות, האכילה בכפית, רחצה, הפכה.
איילת, הנכדה האהובה, הייתה מתחמקת לחדרה כל פעם כעכברון אילם. בבוקר לאוניברסיטה, אח”כ ענייניה. סוף יום סבתא היא סבתא, מה לה ולזה?
דניאל כמעט לא עזר. שירה ניסתה לדבר אל לבו:
זאת אמא שלך! תעזור, אני מתמוטטת!
לא זה עניין של נשים, גמגם דניאל. קניתי מצרכים מה עוד צריך?
“עניינים של נשים” התגלו קשים במיוחד. נורית לא החלימה, התעצבנה, קיטרה, לפעמים אמרה לשירה דברים שלא היו יוצאים מפיה לפני המחלה. שירה גילתה עליה דברים חדשים איך היא בסך הכל בת מזל על שמשלמים לה טוב, שיושבת בבית במחשב ומקבלת על זה הרבה שקלים חדשים. דניאל, “הילד האומלל”, פשוט לא התאים ללימודים, מורים גרועים, מזל רע. השיגה לו משכנתה ללימודים, השקיעה, והוא התקשה ואיחר, היא סבלה בשביל שהילד יקבל תעודה. וגם, כמובן, כל הצרות מסביב הבת שמתה, הנכדה המורים הטובים והגרועים הכול הסתובב בראש של נורית.
שירה הקשיבה שוב ושוב לכל זה. היא כבר לא יכלה. כולם מוצלחים רק היא, המזל.
“כן, מזל גדול במיוחד עם בעל כזה”, חשבה שירה בצער. היא חשבה על כך יותר ויותר.
יום אחד הציעה לדניאל לשכור מטפלת מקצועית, ולעבור לדירה שלה.
מטפלת?! הופתע דניאל, זה יקר. אני לא מצליח לעמוד בזה. אם את רוצה תשכרי, רק מהכסף שלך.
שנים סיכמו ביניהם הוא משלם ארנונה וחשמל וקונה מצרכים; היא משלמת על כל שאר הדברים. כמובן, מטפלת זה עליה. “זה ברור מאליו”, נאנחה שירה בכעס. “אבל איך זה נאמר! אני לא חייבת לכולם! אני רוצה פשוט לחיות! הפכתי לצל של עצמי ואף אחד לא רואה”
יום אחד שירה הבינה שהיא פשוט לא יכולה יותר. אמרה לנורית שהיא הולכת להביא כמה מצרכים, אספה בדרך את רועי מהגן וברחה לבית שלה.
“איזה שקט, סוף סוף”, חשבה שירה, שוכבת במיטה הרחבה שלה ומביטה בתקרה, “אני בבית! לא רוצה כלום, רק לנוח. כמה אני עייפה”
היא קראה לרועי לארוחת ערב. הם אכלו, וליבה של שירה נדד שבטח בבית של נורית כבר הבחינו שנעלמה. אבל היא לא נטשה האכילה, החליפה לה, ובקרוב דניאל אמור היה לחזור (הוא לא היה עוזב עבודה סתם כך). היא השאירה לו פתק: היא לא רוצה יותר להיות הפרה שעליה רוכבים כולם, והיא עוזבת. מאחלת להחלמה, ולא רוצה שיכעסו עליה.
הטפון שירה כיבתה.
דניאל הופיע באותו ערב. שירה לא נתנה לו להיכנס. הם דיברו דרך הדלת. לא היה על מה לדבר. דניאל לא התעניין בה, לא למה הלכה, ולא אמר מילה של אהבה. דאג רק מה יעשה בלעדיה.
עדיף שתשכור מטפלת, המליצה שירה בקור רוח. אני תובעת גט. לא רוצה להיות סוסת עבודה של כולם. ביי.
דניאל הלך בידיים ריקות. שירה הדליקה טלפון רק כדי לוודא שלא פספסה שיחה מהעבודה.
נורית התקשרה ביקשה שתחזור, סלחה לה, גם קראה לדניאל “דניאלי” קטן. בהתנצלות שלה היו נימות ביקורת, כאילו בואי, מחלת אותנו מספיק. שירה הבהירה: היא לא חייבת לאף אחד, ומעתה, הבן והנכדה צריכים לקחת אחריות.
כך התגרשו.
ולפתע, שירה מצאה את עצמה מחדש. מסתבר שום דבר לא השתנה. היא ממשיכה לעשות הכול לבד אבל פחות טרדות, יותר שקט. היא שמחה על המקרה שהאיר לה את פניה האמיתיות של אלה שהיו קרובים אליה.
נורית הבריאה, בין השאר בזכות מטפלת נהדרת שנתנה לה גם תרגילי שיקום. דניאל, אגב, מצא עבודת לילה נוספת (“אפשר היה גם ככה” חייכה שירה בינה לבינה כששמעה על כך מאיילת). גם איילת עזרה בישלה, האכילה, טיפלה התגלתה כנפלאה. הדברים הסתדרו לכולם.
“מעולה. כולם יצאו נשכרים”, חשבה שירה, מתכננת עיצוב נוסף במחשב, “וטוב שהשלתי את כולם מהגב שלי. להבא אהיה חכמה יותר”
