יומן אישי, 14 בפברואר
בבוקר הזה, אחרי שהעיפו אותי ואת בני האהוב מדירת החדר הקטנה שלנו בתל אביב, מצאתי את עצמי עומדת מול שער מתכת גבוה ברחוב צדדי בצפון העיר, המזוודה הישנה בידי, עידן הקטן צמוד לרגלי, אריה צעצוע בצעצועיו, והלב שלי דופק בפראות.
הכול קרה כל כך מהרמשכירות שהתרסקה, הדמעות שלי יבשות כבר מהימים האחרונים. אין לי אף אחד בארץ הזאת: עידן לא יודע מה זה אבא, כי זה שנעלם עוד לפני הלידה שלו. כל השנים נלחמתי לבד: חשבונות, שכירות, חובות, עבודה קשה בכל מה שמצאתילא היה לי מישהו לבקש ממנו עזרה. תמיד האמנתי שהכבוד שלי תלוי בזה שאחזיק מעמד בעצמי.
אבל הלילה, בפברואר קר ורטוב במיוחד, משהו בי נשבר. לא היה לי לאן להמשיך. הרחובות היו שוממים, הרוח חותכת בין הבניינים הגבוהים ואורות הרחוב רעדו בפלסטרים כתומים. הלכתי עם עידן בשתיקה, מחזיקה חזק ביד הקטנה שלו, עד שלפתע עמדתי מול אותה וילה רחבה. מול הדלת הגדולה, שמעתי מחברה שבעבר גר כאן דניאל בנימיני, אלמן עשיר, אדם שלפי השמועות פותח דלתו לנזקקים.
נפשי פיללה שזה נכון. לא ידעתי מה אגיד, רק ידעתי שאין לאן לחזור. הרמתי יד כבדה ודפקתי.
הזמן עצר. ואז הדלת נפתחהדניאל עצר, מופתע מתמיד, בגדיו אלגנטיים, מבטו חוקר רגע ואז מתרכך. עמדתי מולו, בקושי לוחשת: “ערב טוב… סליחה על ההפרעה… אני לא מבקשת כסף, לא רוצה להכביד… רק פינה חמה עד הבוקר. הבן שלי כבר כמעט קופא.”
ראיתי שדניאל מביט בילד שלי כאילו עידן מזכיר לו משהו ממרחק שנים. עידן הסתובב סביב האריה הישן, עיניו הגדולות שותקות, כאילו הבין שלדמעות כבר אין כוח לחמם אותו.
דניאל פתח את הדלת יותר: “תיכנסו, אל תישארו בחוץ.”
רעדתי. “אני לא רוצה להקשות עליכם…”
דניאל נשף אוויר. “בעיה אמיתית זו מי שנזרק לרחוב עם ילד בלילה. תיכנסו. עכשיו.”
ברגע שעברנו את הסף הכהה, החום עטף אותנו כמו שמיכה כבדה. פתאום בקושי החזקתי את עצמיהבושה, ההקלה, הכול התערבב. פחדתי שאם אעצור לרגע, לא אפסיק לבכות.
“רותי!” הוא קרא פנימה, ושנייה אחרי זה הגיעה אישה מבוגרת, הגישה שמיכה עבה, ספל תה, קערת מרק. רותי לא שאלה דבררק ראתה, חייכה וחזרה למטבח. בבית הזה, הסתבר, טוב-לב הוא טבע, לא יוצא דופן.
דניאל התכופף לעידן. “איך קוראים לך?”
“עידן…” הוא לחש.
“עידן,” חזר, קולו חרישי, רועד. אחרי רגע עידן שלח מבט לאימרת המרק, ספק שואל: “אמא, זה בשבילי?”
“כן, חמוד, זה שלך,” עניתי, הדמעות נחנקות בגרוני. “תודה, באמת תודה…”
דניאל הסתכל עלי במבט חודר. “אני דניאל.” השבתי: “נועה.” ברגע שהגיתי את שמי, ראיתי איך משהו מתרחש בעיניושנים של זיכרון נדלקות באחת.
“נועה… נועה לוי?” גופו נדרך.
“כן… אבל מאיפה…”
הוא נשען על המשקוף, עיניו נעוצות בעברו. “פעם הייתי ילד עני, בלי אם, ואבא שלא היה בבית. יום חורף, התעלפתי מול מכולת. כולם המשיכו הלאה, חוץ מילדה אחת, עם צעיף תכלתעצרת, קנית לי בייגלה ונתת לי את המטבע האחרון שלך. אמרת לי: ‘אל תתבייש ליפול. תתבייש לא לקום. וכשתוכלתעזור גם אתה למישהו אחר.'”
הנשימה שלי נעתקה. “הצעיף… התכלת…”
והבנתי: זה היה הוא. הילד העצוב ההוא. לעולם לא אשכח את המבט בעיניו ואת היד החמה.
“זו אני?” לחשתי.
הוא הנהן.
וכך, באותו לילה, השתנו חיינו. משהו בלב שלי התרכך. גם עידן, בפעם הראשונה מזה שבוע, חייך.
“אני אלמן,” אמר דניאל בשקט. “שלוש שנים שהבית הזה מלא בחפצים, ריק במשמעות. חשבתי שכסף קונה שקטטעיתי.”
בלעתי רוק. “אם את מסכימה, תוכלו להישאר פה, עד שתחזרי לעצמך. יש חדר פנוי למעלה. מחר נדבר על הכול.”
“זה יותר מדי… אני לא יכולה לקבל עזרה כזאת…”
דניאל קם, עיניו ישרות בי. “כשיכולתי לעזור, לא אמרת ‘לא יכולה.’ עכשיו תני לי להשיב לך באותה מטבע.”
משהו בי נשבר. התפרקותדמעות מתפוצצות ממני, לא מהסוג שמסתירים. הדמעות שמרפאות. עידן חיבק אותי: “אמא… אל תבכי… עכשיו טוב לנו?” “כן, אהוב שלי… עכשיו טוב לנו.”
באותו לילה עידן ישן סוף סוף במיטה חמה. אני, בפעם הראשונה מאז עזבתי את בית הוריי, לא פחדתי מהמחר.
בבוקר חיכה לנו דניאל ליד השולחן. “נועה, יסדתי קרן שמסייעת לאמהות יחידניות, לילדים, לנפגעים. את עברתיאת תביני, תרגישי. זה מה שצריך כאן. רוצה להצטרף?”
נדהמתי. “אני? אין לי תעודות… אין לי ניסיון…”
“דווקא יש לך. יש לך לב, יש לך גבוהות רוח, עבדת קשה מכל אחד. כל היתר לא לומדים באוניברסיטה.”
רותי חייכה מהמטבח: “אלוהים לא שוכח, הוא פשוט לפעמים מתעכב.”
בחלוף שבועות הצטרפתי אליהם. לאט לאט בניתי עצמי מחדש. התחלתי לחסוך, לתכנן. עידן חזר לצחוק בקול שבמשך שנים לא שמעתי בבית.
כשעברנו סוף סוף לדירה משלנו ביפו, לא גדולה, אבל שלנו, דניאל נתן לעידן מתנה: אריה צעצוע חדש. “אבל תשמור גם על הישן,” אמר. “למה?” שאל עידן. “כי הישן היה איתך כשלא היה לך כלום,” הסביר דניאל. עידן הנהן ברצינות. “אבל אף פעם לא נשארים מאחור, נכון?” “נכון, תמיד ממשיכים הלאה.”
הלב שלי התמלא הכרת תודה. התחלנו חיים חדשיםלא בזכות כסף, בזכות לב חסר גאווה. לפעמים מחווה קטנה של טוב לב חוזרת לאדם כשצריך אותה באמתnot as a favor, but as salvation.
ומי שלא עבר לילה כזה, בו מרגיש שאין לאן ללכתלא יודע מהי תקווה. אולי הסיפור שלנו ימצא מישהו שזקוק לאור קטן הלילה.
