את הבבקה הכנו יחד עם כל המשפחה

את סבתא אספו כל בני המשפחה
את סבתא אספו כל בני המשפחה. בלי לטייח, אמרו לה בפנים כמה שהיא כבר עייפה אותם, ושסוף סוף הגיע האביב ועכשיו היא תיסע למושב עד סוף הסתיו. הנכדים התייחסו אליה בקרירות, והכלה שלה מעולם לא חיבבה אותה. הבן שלה כל הזמן היה בנסיעות עבודה, וגם כשהיה חוזר לא התייחס אליה טוב יותר מהמשפחה.
היא הייתה מעמסה עליהם. היא הבינה הכול, ותוך מאמץ אחרון התמודדה עם הסבל הזה, מחכה בכל שנה לאביב, כאילו הוא הדבר הכי טוב, הכי נאמן, הכי אמיתי.
האביב השנה הגיע מוקדם. סבתא הייתה יושבת המון ליד הכניסה לבניין ומביטה בשמים האביביים החמים ומתחממת בשמש. המראה שלה היה כמו של דרור מרוט רזה, לבושה בבגדים ישנים שראו ימים טובים, נעליים שחוקות שעליהן כפכפי גומי ישנות.
למרות שבני משפחתה לא אהבו אותה, השכנים דווקא התייחסו אליה יפה. תמיד בירכו לשלום, התעניינו בבריאותה, עזרו לה לעלות הביתה לקומה החמישית. ויש אפילו ילדים מהבניין שהיו עוזרים לה לסחוב את שקית הקניות כשפגשו אותה חוזרת מהמכולת.
סבתא, למרות גילה המופלג, תמיד טיפלה בכל עבודות הבית בישלה, כיבסה, ניקתה. אלה היו חובותיה. הכלה כמעט ולא עשתה דבר מהמטלות האלו.
“את כל היום יושבת בבית, תעשי פה הכול,” אמרה הכלה בלי בושה בערב כשהגיעה מהעבודה והורידה את נעליה במסדרון.
הנכדים לא דיברו איתה כלל. וכשהיו באים אליהם חברים, סבתא לא יצאה מהחדר כי פעם אחד הנכדים אמר שהיא מביישת אותם במראה שלה.
סבתא אף פעם לא התנגדה לאיש. היא לרוב שתקה. ובערבים, כשכולם כבר ישנו, היא הייתה בוכה בשקט בחדרה על הגורל שלה.
לו תחנת הרכבת לקחו אותה במונית כדי שלא תצטרך לעלות על אוטובוסים. הייתה לה מעט מטלטלים תיק ישן וקצת בגדים.
צעדה לאט עם מקלה, עוצרת ליד הספסל ומניחה את התיק. ברגע שהתקרב הרכבת, נכנסה לקרון והסתכלה בחלון בעיניים טובות ובהירות. כשהרכבת החלה לנסוע, שלפה מתיקה תמונה מקומטת הבן, הנכדים והכלה מחייכים. בימים האחרונים ראתה את החיוכים שלהם רק כאן. סבתא נישקה את התמונה והחזירה אותה בזהירות לתיק.
לאחר ירידתה בתחנה, הלכה בשקט לכיוון המושב. מישהו מהכפר אסף אותה כמעט עד הבית. פתחה את שער הגדר וצעדה בשביל הבוצי לכיוון הבית. כאן הכול היה מוכר. שלה. וכאן הייתה נחוצה. גם אם לקירות הישנים, גם אם לגדר המתפוררת ולמרפסת שכבר נטתה הצידה, אבל הייתה נחוצה. כאן חיכו לה.
המושב בשביל סבתא הוא הכול. כאן נולדה, כאן נולדו ילדיה, כאן נפטר בעלה. בילתה כאן כמעט מחצית מחייה. חוותה גם את מות בנה הבכור כך קרה והוא לא שרד עד היום.
סבתא פתחה את התריסים, הדליקה תנור חימום. התיישבה ליד החלון על הספסל. פעם ישבו כאן ילדיה, אכלו ליד השולחן הזה, ישנו במיטות האלה, רצו על הרצפה והסתכלו באותם חלונות. באוזניה הילכו קולות ילדים. אז עוד הייתה להם אמא הכי נחוצה, הכי קרובה.
גם אז השמש זרחה ככה, גם אז היו הרבה אביבים שמחים ודואגים, שהעבירו בין הקירות האלו. היא חייכה אל אביב המושב המאיר…
***
בבוקר היא לא התעוררה. נשארה על אדמתה לתמיד. על השולחן היו הרבה תמונות ישנות וגם אחת חדשה, מקומטת, זו שממנה עוד אתמול חייכו אליה האנשים היקרים לה.
כל עוד אנחנו חיים, אנחנו יכולים להספיק הרבה.
לבקש סליחה, להודות, להעמיד לרגשות. כל עוד אנחנו חיים, אין לנו רשות לדחות את הדברים האלו למחר. כי כשאדם עוזב הוא כבר לא יחזור, ובלבבות שלנו יישארו אבנים כבדות.
צריך לחיות באמונה, באמת, ולעשות טוב מהלב. לאהוב ולחכות, להעריך רגשות של אחרים, לזכור מי שנתן לנו חיים ועזר לנו לצמוח.