אני עוברת לגור אצלו, מתוך רצון להתחיל דף חדש, ובסוף אני ישנה על הספה ב״הבית שלי״. כשהסכמתי לעבור אליו, האמנתי שנבנה יחד משהו אמיתי. עזבתי את השכונה שלי, את השגרה, את כל החפצים הבאתי איתי רק בגדים, חלומות, ורעיון של בית זוגי משותף. הוא גר בדירת חדר קטנה בדרום תל אביב, אבל אמר שזה זמני, ושנמצא יחד דירה מרווחת יותר. סמכתי עליו.
החודשים הראשונים היו טובים. הלכנו לישון יחד, בישלנו יחד, ראינו סדרות בערב. היה צפוף, כן, אבל זה היה המקום שלנו. ואז, פתאום יום אחד, הוא חזר מהעבודה עם בשורה: אמא שלו נכנסה למצוקה כלכלית ואחותו נשארה ללא דירה. הוא ביקש שאסכים שיבואו לכמה ימים, עד שיסתדרו. לא רציתי להיראות אגואיסטית, אז אמרתי כן.
אבל ״כמה ימים״ הפכו לשבועות. החדר היחיד בדירה הפך לחדר של אמא שלו ושל אחותו, כי ״היא כבר מבוגרת וזקוקה למיטה אמיתית״. אחותו השתלטה על הארון וחדר הרחצה, כאילו זה הבית שלה. ואני? עברתי לישון על הספה הנפתחת בסלון. חשבתי שזה זמני, שימצאו פתרון בקרוב. אבל אף אחד לא דיבר על לעזוב. כל ערב פתחתי לעצמי את הספה, פרסתי שמיכה, ובבוקר קיפלתי הכול, כדי שזה ייראה ״כמו סלון נורמלי״.
עם הזמן התחילו כל אי הנעימויות. אין לי מקום פרטי, אין היכן לשים חפצים, אין מנוחה בבית. אני חוזרת עייפה מעבודה, ואין לי אפילו פינה שקטה לשים בה ראש. כל הזמן אמא שלו מעירה לי איך אני מבשלת, איך אני מתלבשת, מתי אני חוזרת הביתה. אחותו לא עובדת, קמה מאוחר, משאירה כלים מלוכלכים בכיור, ואני זו שמרגישה כמו אורחת לא רצויה.
מה שפגע בי באמת זה שהוא לא עשה כלום. אף פעם לא אמר: ״גם לבת הזוג שלי מגיע מרחב משלה״. אף פעם לא הגן עלי, לא הציב גבולות. להפך כל הזמן ביקש ממני להיות סבלנית, להבין, לא להיות ״דרמטית״. ערב אחד, עייפה וחסרת שינה, אמרתי לו שחייבים למצוא פתרון אחר, שאני לא יכולה להמשיך לישון על הספה כמו אורחת. והוא פשוט ענה: ״זו אמא שלי, זו המשפחה שלי״. אז הבנתי אני לא באמת חלק מהמשפחה הזו.
שוחחתי עם אמא שלי, וחזרתי לדירה שבה גדלתי, ברמת גן. לפעמים הוא שולח הודעות, אומר שאפשר להישאר יחד רק לא באותו בית. ואני? אני כבר לא יודעת מה לחשוב.
