אני מותשת. ולא זו לא רק עייפות רגשית מופשטת. מדובר בעייפות פיזית, נפשית וכלכלית מהעובדה שאני מפרנסת שני מבוגרים שבחרו להיתקע לנצח במצב של מתבגרים. הם כבר עברו את גיל עשרים, בריאים לחלוטין, מסתובבים עם הסמארטפון הכי חדיש, לובשים בגדים של מעצבים, אוכלים אוכל מוכן ויש להם בית שמתנהל כמו מלון חמישה כוכבים. הם קמים רק בצהריים, נכנסים למטבח לראות מה אוכל, ואם לא מתאים להם עושים פרצופים. הם לא שואלים כמה עלה, לא אומרים תודה, לא עוזרים במאומה. רק דורשים.
שנים הם לא לומדים. התחילו תארים, עזבו באמצע כי זה לא בשבילם. נרשמו לקורסים, נטשנו במהלכם. פרויקטים שנשארו בגדר דיבורים בלבד. כל ניסיון נגמר בתירוצים, עייפות מדומיינת והידיעה שמישהו אחר אני אספוג את התוצאות. לא עובדים משום שלא מוצאים משהו מתאים, אבל גם עבודה פשוטה לא באה בחשבון. נחשב להם לפחיתות כבוד להתחיל מההתחלה אבל לחיות על חשבון אחרים, זו לא בושה.
אצלנו בבית הם לא משלמים חשבונות, לא הולכים לסופר, אפילו סבון לא קונים. חשמל, מים, אינטרנט, סטרימינג, פלאפונים הכל עליי. כשהמקרר מתקלקל, הם מתקשרים… אבל לא כדי לתקן, רק כדי לעדכן ש”משהו נשבר”. אף פעם לא כדי לעזור. אם יש בגדים נקיים מישהו אחר כיבס. אם יש אוכל מישהו אחר בישל. אם יש סדר מישהו אחר סידר, כאילו הם אורחים זמניים.
ואפילו אז הם מבקרים. מעירים על האופי שלי, על הלוז, על ההחלטות שלי, על איך שאני מדברת. מבקרים כשאני עייפה, כשאני עצבנית, כשאני מציבה גבולות. מגחכים כשאני מדברת על אחריות. מתרגזים כשאני מזכירה עצמאות. צוחקים עליי כשאני מבקשת שיסדרו לכל הפחות את החדר שלהם או שיורידו את הזבל. מסתכלים עליי בזלזול כשאני אומרת אין יותר כסף. כאילו זו חובתי לדאוג להם לנוחות ושקט אינסופיים.
החלק הכי קשה זה להכיר בעובדה שלא מדובר בחוסר אפשרויות, אלא בחוסר רצון. הם לא אבודים הם פשוט הסתדרו להם בנוחות. התרגלו לחיים שבהם הכל הופך מובן מאליו, שום דבר לא מוערך. שבהם אמא היא משאב, לא בן אדם. שבהם כסף משפחתי נחשב מובן מאליו, לא פרי עמל ועבודה. ואני, במשך שנים, בלי לשים לב שיתפתי פעולה, בלבלתי אהבה עם סבלנות אינסופית.
אבל לא עוד. היום הבנתי חינוך זה לא להחזיק לנצח, ואהבה זה לא לתת לרוקן אותך. לא ילדתי ילדים כדי לגדל מבוגרים חסרי תועלת עם זכויות בלי סוף. גם נוחות מקלקלת. גם שתיקה מחנכת אבל בצורה עקומה. אם מתאים להם להישאר עצלנים, זה יהיה רחוק מהעמל שלי, מהבית שלי ומהשקט שלי. כי אמהות אינה עבדות, וגם לי מגיע חופש מילדים שבחרו לא לגדול.
אולי רק כשמשחררים באמת אפשר לתת למישהו את ההזדמנות ללמוד, לבחור נכון ולהתחיל להעריך את מה שיש. לפעמים, אהבה אמיתית היא דווקא היכולת לדעת מתי לשים גבול ולהגן גם על עצמך.
