האם הכנת את הכסף? – שאלה אישה כבת 45, שפתחה את הדלת במפתח שלה.

יחד עם החברה שלי שכרנו חדר אצל סבתא מבוגרת בתל אביב. אנחנו גרים איתה כבר שמונה חודשים.
אנחנו חולקים איתה מקרר, והמדפים שלה תמיד ריקים. הדבר היחיד שעמד שם היה סיר עם קוואקר במים. הסבון אצלה רק לכביסה, שמן הכי זול, עם ריח לא נעים. הנעליים בכניסה קרועות ותפורות. הדירה כולה צועקת עוני.
המשכירה שלנו בכלל לא מתערבת בחיים שלנו, מהבוקר עד הלילה היא מסתובבת אוספת בקבוקים ברחובות ותולה מודעות. בכל יום שישי עושה לעצמה חגיגה עם פירות ירקות שנזרקו מהשוק.
היה לי עצוב עליה עד דמעות. וכשהייתה מגיעה אליה אורחת, לא הייתי מצליח לעצור את הכעס על העוול.
הכנת כסף? שאלה אישה בסביבות גיל 45 שפתחה את הדלת עם מפתח.
כן, בתי. הנה, קחי ענתה הסבתא.
זה לא מספיק. מחר אביא את הבת שלי.
של מי הבגדים האלו? יש לך אורחים?
אני משכירה חדר, אני צריכה להתקיים ממשהו, אני נותנת לך את כל הפנסיה שלי התחילה הסבתא להתגונן.
אז אני אבדוק מי הדיירים שלך. אומרים שהם רמאים אמרה האישה, ופתחה את הדלת לחדר שלנו.
נו, את מי יש לנו כאן?
חדירה כזו לתוך השטח ששילמנו עליו הפתיעה אותי לגמרי:
גברת, תסגרי מאחוריך את הדלת!
מי אתה חושב שאתה שתגיד לי מה לעשות? הרי אני בעלת הבית! עכשיו תשלמו לי ישירות, הנה הטלפון שלי, וכאן מספר החשבון. נכנסה לנעליים לחדר הנעליים, הניחה על השולחן שני פתקים. ואל תעזו לאחר, או שתעופו החוצה! מתי שילמתם דמי שכירות בפעם האחרונה?
בתי, תעזבי אותה, אני מתחננת. את החוב של החשמל כיסיתי, אחרת היו מנתקים לי אותו. איך אני יכולה לחיות בלי חשמל? הסבתא כמעט התפרקה בבכי.
אל תקבלי מהם יותר כסף, תעבירי אלי הכל. זהו, אני הולכת. מחר, כמו שהבטחתי, אביא את הבת שלי.
האישה יצאה, והסבתא ישבה במסדרון והתחילה לבכות. ניגשתי אליה, חיבקתי אותה והרגעתי:
אל תבכי, יהיה בסדר.
תכין לי תה, בבקשה.
בחיים לא ראיתי שקית תה אצל השכנה שלי תמיד הכינה לעצמה חליטות מעלי פטל ומשמש שתלתה מאגדים במטבח.
היא לקחה את הכוס והתחילה לספר לי:
גידלתי את הבת לבד, בעלי עזב יום אחד ולא חזר. נתתי לה את כל הלב. יצאה ילדה אגואיסטית, מחפשת גברים. בגיל 35 התחתנה וילדה לי נכדה. אבל בעלה קמצן ורודף בצע. אז עזרתי להם, וגם לנכדה.
ועם הזמן, העזרה הפכה לחובה. היא לוקחת לי את כל הפנסיה, ואם לא, לא נותנת לי לראות את הנכדה. חשבתי שאשכיר חדר, לפחות יהיה לי משהו לאכול, ועכשיו גם את זה היא רוצה לקחת. את מי גידלתי?
הסבתא התמלאה דמעות, שכחה מהתה. כאב לי עליה.
עכשיו היא רוצה להעביר אותי למכור את הדירה שמצאה לי בקצה העיר, דירת חדר קטנה. אולי תעזוב אותי ברחוב. כבר מאיימת עלי. ואם אסרב, שוב תאיים שלא אראה את הנכדה. אני אמכור את הדירה שלי רק בשביל לראות את הנכדה שלי.
כשבן הזוג שלי חזר מהאוניברסיטה הוא סטודנט למשפטים שנה רביעית שאלתי אותו מה ניתן לעשות? איך אפשר לעזור לסבתא?
פנינו לשכנים ששמעו את הצעקות של הבת, דיברנו איתם, גייסנו אותם כעדים לבית משפט. אחר כך כתבנו מכתב לבית משפט לבקש הסדרי ראייה בין הסבתא לנכדה.
המלצנו לסבתא לדאוג גם לאישור על מצבה הנפשי אצל פסיכיאטר, מי יודע מה הבת שלה תגיד.
זכינו במשפט, והיום הסבתא רואה את הנכדה פעם בשבועיים, שלוש שעות בכל פעם, כחוק. הפנסיה שלה כבר לא מעניינת יותר, אין לה במה לאיים. הסבתא התחילה לאכול בשר, פירות טובים על שולחנה, אנחנו עוזרים לה קצת בשיפוצים קטנים, צובעים פה, מחליפים טפט ישן.
בתודה על העזרה, היא מסרבת לקחת מאתנו תשלום על החדר. אבל אנחנו משלמים לה, כמעט בכוח.
איך אפשר להתנהג ככה לאמא שלך? לקחת לה את הפנסיה הקטנה, בלי לדאוג אם יש לה מה לאכול, מי שיילדה אותך וגידלה אותך? כפיות טובה מהסוג הגרוע ביותר.
תאהבו את ההורים שלכם! קיומכם זה רק בזכותם.