היום שבו הגרושה של חמותי באה לקחת אפילו את עריסת הבת שלי
כשהודעתי לחמותי לשעבר שאני מתגרשת מבנה, היא אפילו לא למצמצה. עם אותו טון חד שלאימהות בישראל יש כישרון נדיר לשלוט בו, היא אמרה בקור רוח:
״אז מחר נבוא לקחת את הדברים של הבן שלי.״
ואכן, היא הגיעה בדיוק כמו שמאיימים. הגיע הגרוש שלי עם אח שלו ועוד ידיד מלווה במשאית, צוות לוחמים למבצע פינוי בזק. עמדתי שם, מחזיקה את התינוקת על הידיים, וצפיתי איך הבית שלי הופך לריק כמו סניף סגור של בנק.
״בבקשה, תשאיר לי את הטלוויזיה,״ ביקשתי, כשבתי מכנה אל צווארי.
״זה בשביל התינוקת היא אוהבת לראות ערוץ הופ״
הוא הביט בי כאילו ביקשתי ממנו כליה.
״זו הטלוויזיה שלי,״ ענה והתחיל לנתק את הכבלים עם דרמה מיותרת.
הם לקחו ה כ ל. את המיטה, השולחן, הכיסאות, אפילו את המראה מהאמבטיה, שכבר הייתה בקושי תלויה. הבית נותר כל כך ריק, שאפילו ההד שלי חזר אלי. נשארו רק העריסה של הבת שלי, כיסא מפורק ואני מנסה לא לבכות, כדי שלא תראה אותי נשברת.
ואז הגיעה סצינת הקולנוע: כשהמשאית מולאה כמעט עד הפקק, הוא נכנס לחדר הריק, ראה אותי עומדת שם כמו ניצולה מספינה טובעת.
״תגידי לי לא ללכת,״ פתאום ביקש, עם עיניים של כלבלב עזוב.
הבטתי בו, נשמתי עמוק ובכל הכבוד העצמי שנשאר לי, אמרתי:
״לא.״
הלך עם הכל. טוב, כמעט השאיר את סט הכיסאות ואת הכיריים שקנינו יחד. איזה נדיב.
באותו לילה בכיתי מול הקירות החשופים. אבל גם הייתי גאה לעולם לא אתחנן שיותיר לי אפילו כפית.
שנה עברה
פעם צלצל הפעמון. זו הייתה היא. חמותי לשעבר ״באה לבקר את הנכדה״ (כן, בטח אני המלכה אסתר). פתחתי את הדלת עם חיוך טלוויזיה מושלם.
״ברוכה הבאה, גברת,״ אמרתי בנימוס ונתתי לה להיכנס.
ואוי, איזה פרצוף היא עשתה.
הבית היה מ ל א. ספות חדשות (סבא וסבתא שלי נתנו, אבל היא לא ידעה), שולחן אוכל, מזנון לסלון, טלוויזיה שטוחה ענקית שבתי הייתה מרותקת אליה בערוץ הילדים, וילונות, שטיח, אפילו תמונות מחמיאות על הקירות.
״אני רואה שהתארגנת יפה״ אמרה בפה פעור.
״כן, גברת,״ עניתי בזמן שמזגתי לה תה בערכת התה החדשה שלי.
״אפשר להספיק הרבה בשנה בלי להחזיק על הכתפיים אנשים שלא יודעים לשתות באחריות.״
היא כמעט נחנקה מהתה. ידעתי ניצחתי.
כי גיליתי שבזמן שכל שנה חייתי בפחד מהתקפי העצבים והאלכוהול של הגרוש, דווקא לבד, עם תינוקת על הידיים, הצלחתי למלא את הבית הזה באהבה, אמונה ומעט רהיטים כאלה שאף אחד לא יוכל לקחת ממני.
הבת שלי שיחקה מאושרת על השטיח עם הצעצועים החדשים. חמותי לשעבר בחנה את הכל כאילו נכנסה לעולם אחר. אני לגמתי מהתה שלי וחשבתי:
״תודה שלקחתם לי הכל זו הייתה הסיבה הכי טובה בעולם להראות לעצמי ולכולם מי אני באמת.״
ומי יודע, אולי גם את/ה הרגשת אי פעם את הרגע האדיר הזה, שבו מי שזלזל בך נאלץ לראות שלא רק ששרדנו בלעדיו, אלא הִפְרַחנו והתחזקנו פי כמה, דווקא בזכות.
