את הבאבקה הכינה כל המשפחה יחד

את יודעת, כל המשפחה התגייסה כדי לארוז את סבתא. בלי להסתיר כלום, אמרו לה בפנים איך היא כבר נמאסה. וגם, שסוף סוף הגיע האביב ועכשיו היא תיסע למושב עד סוף הסתיו. הנכדים היו קרים אליה, הכלה שלה ממש לא סבלה אותה. הבן שלה תמיד היה בצבא או בעבודה בחו”ל, וגם כשהגיע, היחס שלו היה זהה לזה של שאר המשפחה לא במיוחד חם או מתעניין.
היא הרגישה כמו עול. היא הבינה הכל וסופגת בשקט, ממתינה בכל שנה לאביב כאילו הוא הדבר הכי טוב, הכי אמיתי שיש. השנה האביב הגיע מוקדם. סבתא ישבה ליד הכניסה לבניין, נהנית מהשמיים כחולים ומהשמש החמימה. היא נראתה קצת מסכנה רזה, בבגדים ישנים, נעלי בית שחוקות ואפילו כפכפי גומי שנמתחו על הרגליים.
עד כמה שבני המשפחה לא ממש אהבו אותה, דווקא השכנים היו נחמדים. תמיד אמרו שלום, שאלו לשלומה, עזרו לה לעלות חמש קומות לדירה. אפילו ילדים של השכנים היו עוזרים לה לסחוב את הסלים מהסופר כשהיו פוגשים אותה בדרך חזרה מבית הספר.
למרות הגיל, סבתא תמיד עשתה הכל בבית בישלה, כיבסה, ניקתה. זו הייתה האחריות שלה; הכלה כמעט לא נגעה בעבודות הבית.
“אז מה, את יושבת בבית כל היום, תעשי כבר הכל,” אמרה הכלה שלה במצח נחושה, כשהיא חוזרת מהעבודה ומתפשטת בכניסה. הנכדים כמעט לא דיברו איתה. כשחברים באו, היא לא יצאה מהחדר, כי פעם אחד הנכדים אמר שהיא עושה להם בושות עם המראה שלה.
סבתא אף פעם לא ענתה, רק שתקה. בלילות, אחרי שכולם הלכו לישון, הייתה בוכה בשקט בחדר שלה על הגורל שנפל עליה.
לווי אותה למרכזית במונית, כדי לא להסתובב איתה באוטובוסים. לא היה לה הרבה מה לקחת תיק ישן ושקית קטנה עם בגדים. היא הלכה לאט, נשענת על המקל, וכשהגיעה לספסל התיישבה. כעבור זמן קצר הגיע הרכבת, והיא עלתה לקרון. הסתכלה מהחלון בחיוך עדין, מלא אור. כשהרכבת התחילה לזוז, שלפה מהתיק תמונה מקומטת הבן, הכלה, הנכדים מחייכים. עכשיו היא רואה את החיוכים רק פה. סבתא נשקה לתמונה ושמה אותה בזהירות בתיק.
ברדתה בתחנה, הלכה לאט לכיוון המושב. מישהו העלה אותה כמעט עד הבית. פתחה את שער הגדר, הלכה בשביל החמרה הרטוב אל הצריף. כאן הכל היה שלה הכל קרוב, מוכר ואהוב. כאן הייתה נחוצה גם לקירות, גם לדלת העקומה, גם למרפסת הישנה כאן חיכו לה.
המושב היה כל עולמה. פה נולדה, פה נולדו הילדים, פה גם נפטר בעלה. חצי מהחיים עברה כאן, וגם איבדה את בנה הבכור. כזה גורל, הוא לא הגיע עד היום הזה.
סבתא פתחה את התריסים, הדליקה תנור. התיישבה ליד החלון על הספסל, שוקעת במחשבות. על הספסל הזה ישבו פעם הילדים שלה. סביב אותו שולחן אכלו, ישנו על אותן מיטות, רצו על אותו רצפה, הסתכלו באותו חלון. היא כמעט שמעה את הקולות של ילדים, פעם הייתה אמא הכי חשובה, הכי קרובה לכולם.
השמש אז גם הזריחה כך, היו הרבה אביבים שמחים ודאגות, אבל גם הרבה רגעים טובים בקירות האלה. היא חייכה אל האביב הכפרי והחמים…
***
בבוקר היא לא התעוררה. נשארה לנצח על אדמתה. על השולחן היו הרבה תמונות ישנות, ואחת חדשה, אבל מקומטת בדיוק זו שאמש חייכו ממנה האנשים שהיו הכי קרובים ללב שלה.
כשאנחנו חיים, אפשר להספיק הרבה. לבקש סליחה, להודות, לומר מה מרגישים. אסור לדחות דברים כאלה למחר, כי מישהו שעוזב לא ישוב עוד. בלב שלנו נשארות אבנים כבדות, שאי אפשר לגרור.
צריך לחיות באמת, ביושר, ולתת טוב מהלב. לאהוב, להמתין, להעריך את הרגשות של אחרים, לזכור מי נתן לנו חיים והעמיד אותנו על הרגליים…