בחלום מוזר וצלול, מצאתי את עצמי בארוחת ערב משפחתית בארץ ישראל, באולם רחב, נברשות קריסטל תלויות כמו עננים מבריקים, נרות משתכשכים על שולחנות שמסודרים כמו חידות עתיקות. באותו חלום לבשתי שמלת סאטן בגוון חול ירושלמי נקי, יקרה, אלגנטית ושקטהבדיוק כפי שחלמתי להיות באותו ערב.
בעלי, יונתן, הלך לצידי, אחז ביד שלי כאילו הייתי צמיד זהבלא קרבה מגוננת, אלא קישוט שצריך להשלים הופעה. רגע לפני שנכנסנו, לחש לי מהר:
“תהיי עדינה, אמא שלי מתוחה הערב.”
חייכתי כמו שבארץ אומרים “יהיה בסדר”, אבל בלב ידעתיהשלווה היא רק מסכה.
זאת הייתה חגיגת עשור עגול של חמתי, דינה. כל האירוע היה כתפאורהמוזיקה עברית, ברכות, מתנות עטופות, יין יקב עמק האלה. היא עמדה במרכז, שמלה מנצנצת, שיערה מארג כתר, מבטה בוחן כמו סוחר בשוק הכרמל.
כשראתה אותי, לא חייכה באמת. החיוך שלה היה מסגרת קשיחהמחביאה את מה שלא עובר במסורת. ניגשה, נשקה ליונתן, ואז אליי, בקול של פקידה, כמו שמברכים מוכרת בשוק:
“אה, גם את פה.”
לא “ברוכה הבאה”.
לא “כמה יפית”.
פשוטנוכחות שנאלצים לקבל.
בעוד האורחים מברכים, תפסה אותי דינה בזרוע, משכה קלות הצידה, קרוב מספיק ללחישה, רחוק מספיק שלא תהיה עדה.
“אני מקווה שבחרת שמלה ראויה. כאן כולם… מהמיליה שלנו.”
הבטתי בה שלווה,
“אני גם מהמיליה הזה. פשוט פחות רועשת.”
עיניה הבהיקוהיא לא סבלה נשים שמחזיקות את עצמן.
התיישבנו לשולחן שהשתרע כמו נחל גשמים, מפות לבנות צוננות, סכינים ומזלגות מסודרים כמו חיילים, גביעי זכוכית רוטטים. דינה הייתה מפקדת, לצידה אחותו של בעלירחל. ממול, אני והוא.
הרגשתי מבטיםנשיים, סורקים, משווים.
“מה זה השמלה הזו…”
“הולכת על הופעה…”
“נראה שהיא למשחק…”
שתקתי. בפנים, הכל היה שקט. ידעתי משהו.
האירוע עוד לא התחיל באמת, אבל כבר היה לי יתרון. הכל התחולל שבוע קודם, אחר-הצהריים רגיל בבית, כשסידרתי את הז’קט של יונתן. הכיס הפנימי הכביד. הוצאתי, מצאתי כרטיס.
הזמנה.
לא לאירוע הגדולהיא הייתה ידועה.
מפגש קטן אחרי הארוחה, רק המשפחה הקרובה.
הייתה בשולי הכרטיס שורה בכתב ידה-של-דינה:
“אחרי הערב נחליט עתיד. צריך לדעת אם היא מתאימה. אם לאעדיף שיהיה קצר.”
בלי חתימה, אבל האנרגיה שלה זיהיתי מיד.
באותו כיס, מצאתי כרטיס נוסףממאשה אחרת, אישה עזה יותר, ריח בושם יוקרתי. משפט אחד:
“אהיה שם. תזכור שמגיע לך אישה אמיתית לידך.”
הבנתיזאת לא דרמת משפחה. זאת מלחמה.
באותו ערב שתיקה הייתה כל נשקי. לא צעקתי, לא חיטטתי. פשוט התבוננתי.
בכל דקה ראיתייונתן פחד לומר אמת, אבל לא פחד לחיות אותה. דינה לא רק שנאה אותי, היא תכננה להחליף אותי.
בימים הבאים עשיתי דבר יחידבחרתי את הרגע.
כי בארץ נאמר: אישה לא מנצחת בדמעות. היא מנצחת בדיוק.
ברכות החלו. דינה זוהרת, כולם מוחאים כף, היא מדברת על “משפחה”, “ערכים”, “סדר”. רחל, אחותו, הרימה כוס:
“יחי אמא שלנו! זאת שיודעת לשמור על הבית… נקי.”
והביטה בי, מחייכת:
“נקווה שכולן יודעות מקום.”
המכה הייתה ברורה. לא חזקה, אבל נוקבת.
כולם שמעו.
כולם יודעים.
אני שתיתי מים וחייכתיסגירת דלת מסוגננת.
אז באו המנות העיקריות, מלצרים הסתובבו עם מגשי פורצלן. דינה הרימה יד, בקול:
“לא! קודם לאורחים החשובים.”
הצביעה על אישה בשולחן ממולתמר, בלונדינית, חיוך חד, שמלתה צורחת תשומת לב. עיניה מצאו את יונתן ושם ננעלו לרגע ארוך מדי.
יונתן זז באי-נוחות, פניו חיוורים.
באותו רגע, חלמתי שאני קמה בשקט, בתנועה של ידיעה.
לקחתי צלחת, התקרבתי אל יונתןהכל עצרו ומביטים.
דינה קפאה.
רחל חייכהמחכה שאפול.
רכנתי אליו, הגשתי את הצלחת בתנועה נעימה, כמו סצנה מסרט ישן:
“המאכל האהוב עליך. עם כמהין, כמו שאתה אוהב.”
רחש עבר בחדר. תמר נמתחה, דינה החליפה גוון, יונתן שתק. הוא ידעהבנתי משחקי הכוח.
זה לא היה הגשה. זאת הייתה קביעת גבול. לא נלחמתי עליו, הצגתי מה שלי.
הפניתי מבטי לדינה, פגשתי עיניים, לא חיוך, לא תוקפנותרק אמת.
“אומרים שאישה נמדדת בהתנהגותה, נכון?”
לא קיבלתי תשובהולא היה צריך. ניצחון זה לא להשפיל, זה לגרום לשתיקה.
מאוחר יותר, כולם רוקדים. דינה ניגשה אלי, הפעם בצל של סמכות.
“מה את חושבת שאת עושה?”לחשה.
הבטתי קרוב:
“שומרת על חיי.”
היא הידקה שפתיים.
“הוא… לא כזה.”
“זה בדיוק העניין. כל אחד כמו שמאפשרים להיות.”
הלכתי, השארתי אותה ליד השולחן, הכוח שלה פתאום קישוט בלבד.
יונתן רץ להשיג אותי במסדרון.
“את יודעת, נכון?”לחש.
הבטתי ללא כעס:
“כן.”
“זה לא מה שאת חושבת…”
“שום הסבר לא נחוץ.”השבתי”לא כואב לי מה שעשית. כואב מה שאיפשרת שיעשו לי.”
הוא נאלם.
וראיתי בו פחדלא פחד שאעזוב, פחד שלא מחזיק אותי יותר.
כשעזבתי, לקחתי את מעילי, כולם בפנים עוד צוחקים כאילו דבר לא קרה. פניתי לאולם,
דינה ותמר מביטות בי.
לא הרמתי סנטר, לא ניסיתי להוכיח, פשוט הלכתי כמו אישה שמחזירה לעצמה כבוד.
בבית, הנחתי דף על השולחן.
קצר.
ברור.
“ממחר לא אחיה בבית שבו בודקים, מחליפים, וקוראים לי זמנית. נדבר כאשר תחליט אם יש לך משפחהאו קהל.”
והלכתי לישון.
לא בכיתי.
לא כי אני סלע.
יש נשים שלא בוכות כשיוצאות מנצחותהן פשוט סוגרות דלת… ופותחות אחרת.
מה את היית עושה במקומיהולכת מיד או נותנת עוד סיכוי?
