לא יודעת איך לנסח את זה שלא יישמע כמו דרמה זולה, אבל זה הדבר הכי חצוף שמישהו עשה לי. שנים אני חיה עם בעלי, והדמות השנייה בסיפור היא אמו, שבמשך כל הזמן הזה הייתה יותר מדי מעורבת בזוגיות שלנו. עד לאחרונה חשבתי שהיא אחת מאותן אמהות שמתערבות “לטובתנו”. התברר שזו ממש לא כוונתה.
לפני כמה חודשים הוא שכנע אותי שנחתום על טפסים עבור דירה חדשה. הוא הסביר שכעת סוף סוף יהיה לנו משהו משלנו, שהשכירות היא שטות, ואם לא ננצל את ההזדמנות עכשיו נתחרט אחר כך. שמחתי, חלמתי שנים שיהיה לנו בית, לא לחיות בין מזוודות וארגזים. חתמתי בלי לחשוד, כי האמנתי שזהו צעד משפחתי.
התחלתי להבחין בדברים מוזרים כשהוא התחיל ללכת לבד לבנקים, משרדי מקרקעין ועיריות. כל פעם אמר שאין טעם שאבוא, שזה בזבוז זמן, לו זה קל יותר. היה חוזר עם תיקיות ומשאיר אותן בארון מבואה, אבל אף פעם לא נתן לי לעיין. אם שאלתי משהו, ענה בצורה מסורבלת, כאילו אני ילדה שלא מבינה. שכנעתי את עצמי שזה טבעי גברים אוהבים לשלוט בעניינים האלה.
אחר כך התחילו כל מיני “משחקים קטנים” בכספים. פתאום לשלם חשבונות נהיה קשה, למרות שמשכורתו לא השתנתה. תמיד ביקש שאעביר יותר, כי “כרגע צריך”, אחר כך “יסתדר”. התחלתי לקחת על עצמי הוצאות של מכולת, חלק מהמשכנתא, תיקונים, ריהוט כי הרי אנחנו בונים “את הבית שלנו”. הגעתי למצב שלא קניתי דבר לעצמי, וחשבתי שזה שווה את זה.
עד שיום אחד, בזמן שניקיתי, מצאתי במטבח, מתחת למפיות, נייר מודפס, מקופל לארבע. זה לא היה חשבון חשמל או משהו רגיל, אלא מסמך רשמי עם חותמת ותאריך ושם ברור רשום הבעלים. לא שמי. גם לא שמו. דווקא שמה של אמו.
עמדתי ליד הכיור וקראתי שוב ושוב, כי המוח שלי סירב להבין: אני משלמת, לוקחת הלוואה, מסדרת את הדירה, קונה רהיטים ובסוף הבעלים היא אמו. לא קינאתי, אלא הרגשתי מושפלת.
כשהוא הגיע הביתה לא התחלתי סצנה. שמתי את הנייר על השולחן והסתכלתי עליו. לא שאלתי ברוך, לא התחננתי להסבר. רק הסתכלתי כי כבר נמאס לי להרגיש מטופשת. הוא לא היה מופתע. רק פלט אנחה כאילו אני יוצרת לו בעיה בזה שגיליתי.
אז התחיל להסביר לי באדישות: “זה יותר בטוח ככה. אמא שלי ערבה, ואם יום אחד יקרה משהו בינינו, הדירה לא תחולק.” הוא אמר את זה כאילו הוא מסביר למה קנינו מכונת כביסה ולא מייבש. עמדתי שם, ורציתי לצחוק מרוב חוסר אונים. זו לא הייתה השקעה משפחתית. זה היה תכנון שאשלם, ולבסוף אשאר עם שקית בגדים.
הדבר הכי מעליב לא היה רק המסמך. החוצפה האמיתית הייתה שאמא שלו ידעה הכול. כבר באותו ערב היא התקשרה והתחילה לנזוף, כאילו אני חצופה. הסבירה שהיא “רק עוזרת”, שהבית צריך להיות ב”ידיים בטוחות”, ושאני לא צריכה לקחת ללב. תארי לעצמך אני משלמת, מוותרת לעצמי, עושה פשרות, והיא מדברת איתי על “ידיים בטוחות”.
אחר כך התחלתי לבדוק, לא מתוך סקרנות אלא כי כבר לא היה לי אמון. בדקתי דפי חשבון, העברות, תאריכים. ואז גיליתי את האמת המרה: המשכנתא לא הייתה רק “שלנו”, כמו שטען. היה גם חוב נוסף שנפרע מכספים שלי, חלק ממנו הלך לכיסוי חוב ישן שלא קשור לדירה חוב של אמו.
כלומר, לא רק שאני משלמת על דירה שאינה שלי אני גם פורעת חוב זר, שמוסתר כמחויבות משפחתית.
זו הייתה הנקודה שבה הפקתי לקח: פתאום נזכרתי בכל השנים, בכל הסיטואציות. איך היא מתערבת בכל דבר, איך הוא תמיד מצדד בה, איך אני תמיד “הקטנה שלא מבינה”. איך אנחנו כאילו שותפים, אבל ההחלטות מתקבלות ביניהם, ואני רק מממנת.
הכי כאב לי להבין שלא הייתי אהובה, אלא נוחה. האישה שעובדת, משלמת ולא שואלת הרבה, כי היא רוצה שקט. אבל השקט בבית הזה, מסתבר, היה שקט בשבילם, לא בשבילי.
לא בכיתי. לא צעקתי. ישבתי בחדר שינה והתחלתי לחשב: כמה נתתי, מה שילמתי, מה נשאר לי. בפעם הראשונה ראיתי על הנייר כמה שנים קיוויתי וכמה קל ניצלו אותי. לא כאב לי על הכסף, אלא על זה שהפכו אותי לטיפשה בחיוך.
למחרת עשיתי מה שלא חשבתי שאעשה לעולם. פתחתי חשבון חדש על שמי בלבד, והעברתי לשם את כל ההכנסות שלי. החלפתי סיסמאות לכל דבר ששייך לי, ביטלתי את גישתו. הפסקתי לשלם “בשביל כולם” כי “כולם” התברר רק כתפקיד שלי. והכי חשוב התחלתי לשמור את כל הניירת וההוכחות, כי איבדתי כל אמון.
היום אנחנו גרים תחת קורת גג אחת, אבל באמת אני לבד. לא מגרשת אותו, לא מבקשת חילופים, לא מתווכחת. רק מסתכלת על אדם שבחר בי כקופת חיסכון, ואמא שלו שדאגה להפוך אותי לשלה. ואני חושבת, כמה נשים עברו את זה ואמרו “שקט, שלא יהיה יותר גרוע”.
אבל אני לא חושבת שיש גרוע מהתחושה שמנצלים אותך תחת חיוך.
אם גילית שכל השנים שילמת על “בית משפחתי”, אבל זכות הקניין שייכת לאמו, ואת רק מספקת נוחות, האם את עוזבת מיד או נלחמת על מה שמגיע לך? אני החלטתי: לא משנה מה, את הערך העצמי ועצמאות אין מחיר. בבית, בנפש ובבנק לא אתן עוד לאף אחד לנצל אותי בשם “טובת המשפחה”.
