טיפלתי בסבא של בעלי במשך עשר שנים. בתקופה ההיא גרנו עם הילדים ועם סבא בדירה שכורה בתל אביב. אחותו של בעלי, יערה, התגוררה בדירה שהייתה שייכת לסבא, והאמת אף אחד לא היה מעוניין לדאוג לו: לא חמותי, לא הנכדים. חיי לא הסתדרו כפי שציפיתי לא סיימתי לימודים, נכנסתי להריון בגיל צעיר, והקריירה שלי מעולם לא המריאה.
הימים התערבבו זה בזה: התנהלתי בין הטיפול בסבא ובין גידול הילדים.
בעלי לא אהב את המתיחות המתמדת בבית ונעלם לא פעם. אבל לנשים אחרות לא היה מה להציע אב לשלושה ילדים, בלי דירה משלו, אז תמיד חזר אליי. סלחתי לו, אפילו שכבר לא נותרה בי אהבה. הכל בשביל שהוא יתן לי כסף עבור הילדים ועבור הסבא. יערה בקושי ביקרה אצלנו, ותמיד מסיבה אחת: לבקש מסבא את קצבת הזקנה או להתלונן על מצבה הכלכלי. לא שהמשפחה שלה חיה בדוחק הם לא שילמו שכירות, אז יכלו להרשות לעצמם חופשות בחו״ל בלי בעיה.
לפני חמש שנים, סבא הוריש לי את הדירה:
את יקרה לי יותר מכל המשפחה גם יחד. הנכד שלי, בעלי שלך, הוא אפס הוא ימסור את הדירה לאמא או לאחותו. אני רוצה שהילדים שלך, הנינים שלי, יגורו כאן. זו תהיה הדרך שלי לגמול לך על כל מה שעשית. שלא תגידו שהפכתי לכם את החיים לקשים.
אף אחד מבני המשפחה לא ידע מזה. כשמצבו של סבא החמיר, גם הבת שלו וגם הנכדה שלו התחילו לבקר אותו. היה ברור להן לאן מתקדמים העניינים, והן הפגינו ״דאגה״ יתרה. אבל סבא היה חכם והבין היטב את המניעים שלהן.
אחרי פטירתו של סבא הירושה חולקה כמעט מיד. חמותי ויערה שכנעו את בעלי לוותר על הדירה כדי שיערה תוכל להמשיך לגור בה. הוא הסכים, ועדיין אף אחד לא ידע על הצוואה.
למחרת, בעלי התחיל לארוז והודיע לי שמצא מישהי אחרת ושהסיבה שנשאר היא רק כי הייתי זו שטיפלה בסבא. הוא עזב את הבית, ואני הרגשתי שמשהו כבד משתחרר מהלב שלי. כשבני המשפחה גילו על הצוואה, התחילה מלחמה אמיתית, מלווה באיומים.
תקשיבי, את בחיים לא תקבלי את הדירה! אין לי מושג איך ״טיפלת״ בסבא, ואיך גרמת לו לכתוב צוואה, אבל תאמיני לי, לא תראי ממנה שקל. את רמאית, ונוכיח את זה בבית משפט!
את יודעת מה הבנתי? שאני סוף סוף יכולה להיפטר מכם אחת ולתמיד. אז תצאו לי מהבית!
המילים שלהן כבר לא פגעו בי. אני בטוח שאצליח לעשות לעצמי חיים נורמליים מצאתי עבודה, יש לי ולילדים דירה משלנו, ובעיקר אין לי יותר קשר עם המשפחה הזאת.




