שמלה זרה
פעם, ברחוב שלנו ברמת גן, ממש שלושה בתים מהמוקד הרפואי, גרה דבורה. שם המשפחה שלה היה ישראלי פשוט כהן. דבורה הייתה אישה שקטה, כמעט לא מורגשת, כמו צל של אזדרכת בצהריים. היא עבדה בספרייה הציבורית הקטנה של השכונה. שנים לא קיבלה משכורת, ואם כבר נתנו זה היה בשקלים, ואם גם זה לא, אז אולי בירקות מהשוק או בגביע לבן.
בעל לא היה לה. נסע פעם לעבוד באילת, כשהבת עוד הייתה תינוקת, ומאז לא חזר. אף אחד לא ידע אם פתח שם חיים חדשים או פשוט נעלם במדבר.
אז דבורה גידלה את בתה, אלירז, לבד. קרעה את עצמה, לילות שלמים ישבה מול מכונת התפירה הישנה שהייתה לה, מתקנת, מלקטת, דואגת שתמיד יהיו לאלירז גרביים בלי חורים וסרט ורוד יפה כמו לכל הילדות.
ואלירז הלכה וגדלה… ואוי, איזו ילדה! יפה שלא נגמר. עיניים כחולות כמו הכינרת, שיער זהב, גוף דק ועדין. אבל גאה הייתה מאוד. התביישה בעוני. כאב לה. רוצה לפרוח, לרקוד במסיבת הסיום, אבל כבר שנה שלישית נעליים מודבקות בקפידה ומשופשפות.
וכך הגיע האביב ההוא כיתה י”ב. הזמן שבו לב נערות דופק חזק, והתקוות פורחות.
דבורה נכנסה אליי פעם לבדוק לחץ דם. זה היה בתחילת מאי, והעצי השקד רק התחילו לפרוח. יושבת אצלי, רזה, כתפיים בולטות ממש מתחת לסוודר המרופט.
“שולמית,” אמרה לי בקול חלש, אצבעותיה משתלבות במבוכה. “יש לי צרות. אלירז לא רוצה ללכת למסיבת הסיום. היא משתוללת.”
“למה?” שאלתי, מאזנת את השרוול על זרועה הדקה.
“אומרת שהיא מתביישת. אצל רוני לוי, הבת של יו”ר ועד ההורים, הביאו שמלה מהעיר שמלה מהודרת, גדולה, יפה. ואני…” דבורה נאנחה, הלב התכווץ בי. “אין לי אפילו גרוש לסדין פשוט, שולמית. כל החסכונות נגמרו בחורף”.
“ומה תעשי?” שאלתי.
“חשבתי על רעיון,” היא פתאום התעוררה. “זוכרת את הווילונות הישנים של אמא שלי? בד סאטן איכותי, צבע יפה… אפרום קצת תחרה מהצווארון של אמא, אתפור פנינים, כמו ציור.”
רק הנדתי בראשי. הכרתי את אופיה של אלירז. היא לא רוצה ציור היא רוצה שמלה עם תווית, שמלה שיראו עליה שיק, יוקרתי. אבל שתקתי. תקוותה של אמא, עיוורת אך קדושה.
כל מאי ראיתי אורות בבית כהן עד מאוחר. מכונת התפירה שלה טרקה בלי הפסקה: תק תק תק דבורה טרחה. ישנה שלוש שעות, עיניים אדומות, ידיים מלאות מחטים, אבל מאושרת.
האסון הגיע שלושה שבועות לפני המסיבה. באתי להביא לה משחה לכאבי גב. נכנסתי לסלון, וראיתי לא שמלה, אלא חלום. הבד זורם, נוצץ, צבע עדין כשל השקיעה. כל תפר, כל פנינה מושקעת באהבה, כאילו נברא אור מבפנים.
“טוב?” שואלת דבורה, מחייכת, ידיים רועדות, אצבעות מלאות פלסטרים.
“מדהים,” אמרתי לה. “יש לך ידי זהב. אלירז ראתה?”
“עוד לא, היא בבית הספר. רוצה להפתיע.”
ופתאום הדלת נטרקה. אלירז נכנסת, סומק בלחיים, כועסת, זורקת תיק לפינה.
“רוני שוב מתהדרת!” צעקה. “קנו לה נעלי עקב לקה! אני אלך חבולה בסנדלים קרועים?!”
דבורה ניגשת, מרימה את השמלה באהבה: “תראי, גמרתי…”
אלירז קפאה. עיניה טסו על השמלה. חשבתי שתשמח. אבל היא התלקחה.
“מה זה?” קולה קר. “אלו אלו וילונות הסבתא! אני מזהה! הם היו מלאים נפטלין בסלון! את צוחקת עליי?!”
“דברי, זה סאטן אמיתי, תראי…”
“שמלה? זה וילון! את רוצה שאצא לבמה עטופה במרבד?! שכולם יצביעו?! ‘הענייה כהן התעטפה בווילון!’ לא לובשת. לעולם! מעדיפה עירומה או לקפוץ לים!”
אלירז חטפה את השמלה, זרקה אותה לרצפה, דרכה עליה. על הפנינים, על העבודה של אמא.
“אני שונאת אותך! אני שונאת את העוני הזה! שונאת אותך! לכל אחד אמא שמשיגה, מסתובבת. ואת… חסרת אונים!”
החדר נשאר שקט, אפל… דבורה חיוורת, צבע אחד עם הקיר. היא לא צרחה, לא בכתה. התקפלה לאטה, הרימה את השמלה ושם לחזה, כמו אוצר.
“שולמית,” לחשה בלי להסתכל על הבת, “לכי, בבקשה. צריך לנו לדבר.”
יצאתי. הלב שלי כבד, רציתי רק להעניש את הילדה הגאוותנית
בבוקר דבורה נעלמה.
אלירז רצה אליי בצהריים למרפאה. כל הכבוד איננו. רק פחד בעיניים.
“דודה שולמית אמא איננה.”
“איפה? בעבודה?”
“לא. הספריה סגורה. לא הייתה בלילה בבית. ו…” פיה רעד, סנטר קפץ. “וגם אין את המזוזה.”
“מזוזה?” כמעט נפלתי.
“מזוזת כסף עתיקה מהסבתא. אמא אמרה ‘זה הלחם האחרון שלנו, אלירז. ליום שחור ממש.'”
הבנתי. דבורה עשתה מעשה. באותן שנים שילמו הרבה למזוזות עתיקות. לעיתים גם גנבו, רימו, גרמו צרות. ודבורה טובה מדי, כמו ילדה. נסעה לתל אביב למכור, ומשם להשיג לבת שמלה “מודרנית”.
“חבל, חבל…”, לחשתי. “אוי, אלירז, מה עשית…”
שלושה ימים היו לנו גיהנום. אלירז גרה אצלי פחדה להיות לבד. כמעט לא אכלה. רק ישבה בחוץ, חיכתה. כל רעש של מכוניות קפצה.
“הכול בגללי,” לחשה בלילה, מקופלת.
“קטלתי אותה עם מילה. אם תחזור, אשתחווה לה. רק שתשוב.”
ביום הרביעי, לפני הערב, צלצל הטלפון במרפאה. מהר, מדאגה.
“הלו! מוקד רפואי!”
“שולמית?” קול גברי, עייף. “מדבר מהמחלקה הקרדיולוגית באיכילוב. טיפול נמרץ.”
רגליי רעדו, התיישבתי.
“מה?”
“יש לנו כאן אישה שנמצאה שלשום בתחנה המרכזית, בלי תעודות. התקף לב. התעוררה לכמה דקות, אמרה את שם השכונה ואת שמך. כהן דבורה. מכירה?”
“חיה?!” צרחתי.
“לרגע, כן. מצב קשה. בואו מהר.”
איך הגענו לתל אביב סיפור בפני עצמו. אין אוטובוס, ביקשתי עזרה מהועד, נתנו רכב ישן עם נהג שכונתי.
אלירז ישבה כל הדרך בשקט. רק אחזה בידית, שפתיה ממלמלות. לראשונה באמת התפללה.
הבית חולים הדיף ריח אי שקט. חומרי חיטוי, תרופות, ודממה שיודעת להיות רק במקום שנלחמים שם חיים ומוות.
הדוקטור, צעיר, עיניים אדומות.
“לכהן? רק דקות ספורות. בלי בכי! אסור להתרגש!”
נכנסנו. מכשירים רועשים, צינורות. ודבורה
אלוהים, כמעט לא נראית. פנים אפורים, כתמים, גופה זעירה מתחת לשמיכה, כמו ילדה.
אלירז ראתה, ונשמתה נעתקה. צנחה לברכיה ליד המיטה, ראשה על הסדין, שקטה, אך רועדת.
דבורה פתחה עיניים, מבט מטושטש. זיהתה אחרי רגע. ידה, חבולה מטיפולים, זזה בעדינות ונחה על ראש הבת.
“אלירז…” לחש, כמו עלים יבשים. “נמצאת…”
“אמא,” התייפחה אלירז, מנשקת את היד הקרה, “אמא, תסלחי…”
“הכסף…” דבורה מציירת באצבע על השמיכה. “מכרתי, ילדה… תמצא בתיק… תקני שמלה… כמו שרצית…”
אלירז הרימה ראש, דמעות זורמות. “לא רוצה שמלה, אמא! שומעת? לא רוצה שום דבר! למה, אמא?! למה?!”
“כדי שתהיי יפה…” חייכה מעט. “שתהיי בין כולם…”
עמדתי בפינה, גרון נחנק, לא יכולתי לנשום. חשבתי: זו אהבת אם. לא חכמה, לא שוקלת. פשוט נותנת הכול, עד הטיפה האחרונה.
הרופא הוציא אותנו אחרי דקות.
“די,” אמר, “אין לה כוח. המשבר עבר, אך הלב חלש. שכב הרבה זמן.”
הגיעו ימים ארוכים של המתנה. כמעט חודש דבורה הייתה באיכילוב. אלירז ביקרה כל יום. בבוקר בגרות, אחרי הצהריים במונית לעיר. מביאה מרק שבישלה, תפוח מגורר.
נשתנתה הילדה לא להכיר. הגאווה נעלמה. הבית מסודר, הגינה נקייה. בערב מדווחת לי, ועיניה בוגרות.
“את יודעת, שולמית,” אמרה לי פעם, “אחר כך מדדתי את השמלה. בסתר. היא… כל כך עדינה. היא קשורה בידיים של אמא. הייתי טיפשה. חשבתי שאם השמלה יקרה, יכבדו אותי. עכשיו אני מבינה אם אמא לא תהיה, שום שמלה לא שווה לי.”
דבורה חזרה לאט. קשה, אך הצליחה. הרופאים אמרו נס. אני חושבת, אהבת אלירז משכה אותה מהתהום. שוחררה ממש לפני מסיבת הסיום. חלשה מאוד, מבקשת להיכנס הביתה.
המסיבה הגיעה.
כל השכונה התמלאה ליד בית הספר. מוזיקה, קולה של זמרת ישראלית רועם מהרמקולים. בנות בשמלות, רוני מתהדרת בשמלת קראינול גדולה, מתנהגת מלכה.
פתאום הקהל נפתח, שקט.
אלירז צועדת. ביד מחזיקה את אמא. דבורה חיוורת, כבד לה, נשענת על הבת, אך מחייכת.
ואלירז… לא ראיתי יופי כזה מימי.
היא לובשת את השמלה ההיא, מהווילונות.
בקרני השמש הצבע הרוזה כמעט זוהר. הבד מסודר על גופה, מכסה בחן, התחרה נוצצת.
אבל לא השמלה היא העיקר. הדרך שבה הולכת אלירז. גבה זקוף, לא גאה, אלא חזקה, מלאה באהבה. מובילה את אמא בעדינות, כאילו היא ואזה קריסטל. כאילו אומרת “הנה אמא שלי. גאוותי.”
מישהו מהבנים, מתלוצץ, אומר:
“הופה, הווילון נכנס!”
אלירז נעצרת. פונה אליו לאט, מבט יציב ללא כעס, אלא חסד.
“כן,” אמרה בקול ברור, “ידיים של אמא תפרו את זה. בשבילי זה יקר מזהב. ואתה, ליאור, טיפש אם אינך רואה יופי.”
הבחור הסמיק, השתתק. רוני, בשמלה הגדולה, פתאום שככה. כי לא הבגדים יפים הכוונה היא שעושה את האדם.
אלירז כמעט לא רקדה. ישבה עם אמא, כיסתה בשאל, הביאה לה מים, אחזה ביד. כל כך הרבה חמלה, כל כך הרבה רוך, שדמעות בעיני. דבורה מביטה בבתה והפנים זורחים. יודעת הכול היה שווה. המזוזה, התברר, שמרה לא בכסף, אלא בנשמה.
עברו שנים. אלירז עברה לתל אביב, למדה רפואה, נהייתה קרדיולוגית מצטיינת. דבורה עברה לגור איתה, שמורה כשריד יקר. חיים באהבה.
את המזוזה, אומרים, אלירז איתרה לבסוף. חיפשה בשוקי עתיקות, שילמה הרבה מאוד, אבל קנתה בחזרה. תלויה אצלן בסלון, מוארת תמיד.
אני מסתכלת על הנוער של היום וחושבת כמה אנחנו פוגעים בקרובים לי, רק כי אכפת לנו מה יגידו אחרים. החיים קצרים, כמו לילה קיץ בארץ. ואמא יש רק אחת. כל עוד היא חיה, יש לנו קיר מול רוחות העולם. וכשהיא תלך יישאר רק רוח.
שמרו על אמהותיכם. תתקשרו עכשיו, אם יש לכן. ואם לא תזכרו בחיוך. הן למעלה, תמיד יקשיבו.
ומי שמתחבר לסיפור בואו תהיה איתי, נזכור, נבכה, ונשמח בדברים הקטנים. כל תגובה בשבילי כמו כוס תה חם בחורף. מאוד אשמח שתצטרף.
