נועה לא האמינה למה שקורה לה. בעלה, יחיאל, האיש שהיא חשבה שהוא הסלע שלה, בא אליה היום ואמר: “אני כבר לא אוהב אותך”.
ההלם היה כל כך גדול שנועה קפאה באמצע המטבח בעמידה הכי מגוחכת, ולא זזה כל הזמן שהוא התרוצץ בבית, דחף בגדים לתיק והשמיע מנגינות מפתחות. באמת מה שחסר לה עכשיו… רק לפני כמה שבועות אביה נפטר בפתאומיות, והיא נאלצה, עם כל הכאב שלה, לטפל באמא המסכנה שהתקרחה מרוב צער ובאחות רוני זו שבגיל 18, אחרי פציעה קשה בראש, הפכה לנכה. המשפחה גרה בעיר השכנה. בנה יובל בדיוק התחיל כיתה א’. ביוני, המפעל שבו עבדה נסגר והיא נשארה מובטלת. ועכשיו – גם בלי בעל…
נועה הניחה את ידיה על הראש, התיישבה ליד השולחן והתפרצה בבכי.
“אלוהים, מה אני עושה עכשיו? איך ממשיכים? רגע, יובל! חייבת לרוץ לאסוף אותו מבית הספר!”
החיים לא עוצרים. צריך לעשות דברים, לשרת פה ושם.
“ממא, את בכית?” שואל יובל עם עיניים גדולות.
“לא, מתוק. אני בסדר.”
“את בוכה בשביל סבא? אמא, כל כך חסר לי סבא.”
“גם לי, בן שלי. אבל אנחנו צריכים להיות חזקים סבא תמיד היה גיבור. עכשיו טוב לו אצל אלוהים, אל תדאג. הוא סוף סוף נופש, דבר שלא ידע כל החיים.”
“איפה אבא?”
“אבא? כנראה שוב בנסיעת עבודה. איך היה בבית הספר?”
חיים, פשוט צריך לחיות. לא אוהב? נעבור הלאה, אי אפשר להכריח אהבה. כנראה במרוץ החיים היא פספסה משהו.
בעוד יובל אוכל ומנהל קרב בין צבא צעצועים, נועה החליטה בפעם הראשונה בחיים להציץ לדואר האלקטרוני של יחיאל, מהמחשב שהשאיר מאחור. גישה לדואר? קל ופשוט, כמו לפתוח דלת של חדר שנשכח. בחפזון, יחיאל אפילו לא הספיק למחוק הכול. אהבה חדשה, מלאה בפרחים ווירטואליים. והיא הגיבורה, עשר שנים הייתה “הנסיכה”, ומאז האימהות זכתה גם לתואר “אמא של כולנו”.
הכול השתנה, וצריך להתרגל.
העיקר למצוא עבודה. אף אחד לא מתעניין בשני התארים שלה. דמי אבטלה קצת שקלים מהביטוח הלאומי לא פותרים כלום.
מה קרה? מה פתאום הבעל שלה, תמיד אחראי, חיובי, פתאום מתנהג כמו זר? כל המחשבות מובילות לתירוץ אחד: הוא פשוט השתגע. הבית שבנו יחד, לבנה אחרי לבנה, לא גמור. מזל שיש גג, וחדר אחד שימושי.
“עבודה, אני זקוקה לך כמו לחמצן”, נועה רצתה לבכות שוב, אבל אין זמן לזה. חייבת משהו. חייבת למצוא עבודה!
עברו כמה ימים אין מזל. כיתה א’ של יובל והמצב המשפחתי גרמו לה לפספס הרבה הזדמנויות. ערב אחד, טלפון: זה דוד רם החבר הטוב, השכן מלמעלה.
“נועה, היחיאל עוד לא חזר?”
“לא…”
“בא לך לעבוד כמחסנאית? נהייתי רציני ממש. משרה עם הפסקות תוכלי לקפוץ ליובל או לעשות צהרון. השכר הוא 2,500 ש”ח בחודש. קצת, נכון, אבל עדיף מכלום. אני אביא לכם מחר חבילה של תפוחי אדמה, בצל ותרנגולת.”
“רמי, יש לי כבר תרנגולות! הן מאכילות אותנו, אני מוכרת ביצים לשכנים.”
“נהדר, אז תשמרי אותן. הן לא מיועדות למרק!”
“תודה לך. מה שלומך עם גלית?”
“מתמודדת. היא אישה חזקה.”
רמי תמיד כזה אופטימי. גלית שלו עברה ניתוח קשה, עכשיו חוזרת לטיפולים והוא מנהל הכול בלי תלונות. אצלו הכול בסדר. נועה נושמת: יש סיכוי לשרוד תודה לאלוהים. הוא תמיד רואה הכל, לא מאכזב אף פעם, תודה על רמי.
העבודה הייתה ברורה, ואפילו נמצא לה רגעים לשבת לבד, לחשוב ולהזיל דמעה.
הזמן חלף. ימים, שבועות, חודשים. אחרי שנה, נועה מרגישה שהיא שוב רעבה, ישנה יותר טוב, אפילו מצליחה לצחוק ולהתרגש עם יובל. הפצע מהפרידה מהבעל שורף כשהוא בא לאסוף את הילד לסופ”ש, אבל היא לא מפריעה הילד לא צריך לסבול מזה. אפילו לפעמים בא לה לשאול מדוע לא הספיקה לו, אבל יודעת שהבעיה היא בכלל בו אש בוערת במקום אחר. נזכרה באיזה סרט ישן: “אהבה עד הסיבוב הראשון, אחר כך מתחילה המציאות.” אצלה אהבה וחיים היו אחד. אצלו?
הסתיו השנה, המשך של קיץ: חמים, עם עלים ירוקים, קולות ילדים ברחוב, פריחת כריזנתמות, ממש פולקלור גינוני. ואז, יום ממש רגיל אבל הוא דווקא נהיה מיוחד נועה פגשה את מיכאל.
“בחורה, לא חבל על הגב? תני לעזור, את סוחבת כאילו אין מחר.”
“אני רגילה.”
“מה פתאום רגילה, עכשיו תתני לי לסחוב לא ייתכן שמישהי כזאת תגרור שקיות לבד!”
“כל הנשים אתה עוזר? שומר משמרת בסופר, אה?”
“בדיוק. חצי שנה שומר, תאמיני לי אחת כמוך עדיין לא ראיתי.”
הם חייכו עד דמעות, צחוק אמיתי וטוב.
“מיכאל,” הציג את עצמו בטון מתוק, העיניים שלו עדיין בצחוק.
“נועה.”
“‘נועה, נועה, אשת חבר’,” הוא שר פסוק ישן.
“לא שמעתי. אבל אני לא נשואה.”
“וואללה? אז זכיתי! לא מאמין שהתפנתה פה מישהי מיוחדת.”
“הומור יש לך. מה לגבי רצינות?”
“גם בזה אני לא פראייר. נועה, אפשר סיבוב בקולנוע? נדבר, נכיר.”
“הלוואי, אבל חייבת להביא את הבן מהצהרון.”
“לא נכון! יש לך בן? את נראית בת 20, מה צהרון?”
“אני בת 35”.
“גם אני! תראה איך גורל עובד. אבל באמת חשבתי שאת הרבה יותר צעירה.”
“אז עכשיו?”
“עכשיו אני מתקן את התמונה. גברים תמיד חולם על בן, ואת אמא, פנויה, איפה האבא?”
“לא בא לי לדבר על זה.”
“סגור, אצלנו לא מדברים כשלא רוצים. אז בסוף השבוע אפשר עם הבן לסרט ילדים.”
“בסוף שבוע הבן אצל אבא שלו.”
“נועה, לא רוצה להכביד. קחי כרטיס ביקור שלי את מוזמנת מתי שתרצי. במקרה אני רופא גַּמָּתוֹלוֹג ילדים.”
“שיא הרצינות.”
“שיא המחסור בזמן גם, אין לי זמן לחפש יפהפיות.”
“טוב, מיכאל. אני אתקשר.”
“אני מחכה.”
איזה סתיו יפה! מתנה אמיתית מהיקום. קרני שמש רכות, גווני עלים בלתי נתפסים, ימים מושלמים לגינה ולפארקים. הכי חשוב עדינות שמרפאה את העבר ומכניסה אותם לרחבת ריקוד סתווית. לאט-לאט הם מתקרבים ונועה מגלה בעצמה תשוקה אמיתית למיכאל המיוחד הזה. ובערך אחרי חודש וחצי מהפגישה, היא בעצמה רומזת אולי תבוא לקפה?
“נועה, את לא תיעלב אם לא אבוא אלייך?” הוא מחייך במבוכה, “אני רוצה שהכול ילך נכון, אני דואג לזה. סומכת עליי?”
בשבת הבאה, נסעו עם יובל לפארק הטבע. מיכאל שכר שם בקתת עץ כמו טירה קטנה נקי, חמוד, אבל נועה לא ראתה כלום חוץ מהעיניים החומות הגדולות שלו, וטובעת בהן, מתכסה בחיבוקו. מי ידע שאהבה בין גבר ואישה יכולה להיות חמימה כל כך?
“מיכלי, איפה אני בכלל? איך חייתי בלי זה? אני אוהבת אותך בטירוף.”
“את מהממת. לא מאמין שהחיים חייכו אליי סוף סוף.”
אחרי כמה חודשים הפכו בלתי נפרדים.
“נועה, תינשאי לי!”
“מיכאל, הרישום על הגט בסוף החודש…”
“ואז חתונה! אחרת תיעלמי לי! לא נותן לעוד אחד לקחת אותך.”
“הילדה הזאת יודעת בדיוק מה היא רוצה. כרגע יש לי אהוב, וזה מספיק. בלי מסיבות, נרשם ונוסעים לאותו בית. אני מיד נהיית אשתך.”
“כל מה שתגידי, אהובה.”
רמי וגלית היו העדים היחידים בטקס רישום קצר בלשכת רישום תל אביב. אמא ואחותה שלחו טלגרמה מרגשת מפתח תקווה. אחר-כך עברו ביחד לדירה שכורה, ומיכאל השקיע במיוחד בחדר ליובל. הם הכירו מזמן, אבל יובל שעדיין רואה גם את אבא וגם את אמא כצמד בלתי נפרד לא חיבב במיוחד את מיכאל.
“נועה, אל תיבהלי, בואי נבדוק דם אצל יובל. הוא נראה חיוור מדי.”
“נו באמת מיכאל, הכל בגלל מה שעבר עליו. הוא עוד חולם שנחזור. כתב בעיתון שילדים סובלים מהפרידה יותר מכל אובדן.”
“צודקת, חכמה שלי. גם אני הייתי ילד גרוש. חוויה טורפת כול.”
“אבל דם נבדוק, נכון יובל?”
ביום ההוא, מיכאל נכנס הביתה בעיניים מורדות.
“נועה, אל תיבהלי. יש שינוי מדאיג בבדיקות דם של יובל. האינטואיציה שלי לא טעתה. אני לוקח אותו אליי מחר.”
בום. כאילו צריך לשלם על האושר הזה, ואיזה מחיר לוּקֶמיה. כמה זה נורא!
החיים השתנו. נועה יצאה לחופשה ללא שכר כי לא ידעה איך יובל יסתדר בלי אמא בין טיפולים ובדיקות. היא החזיקה אותו, לחשה: “תחזיק מעמד, בן שלי. אתה גיבור! תמיד היית החבר הכי טוב שלי! לא נפרדנו אף פעם ונהיה ביחד תמיד!”
בימים הקשים, מיכאל שלח את נועה לישון והוא נשאר עם יובל, אבל שינה הייתה פחות חלום ויותר בהייה בתקרה.
הגרוש התקשר רוצה להוציא אותה מהבית הלא גמור.
“הילד יקבל ממני תשומת לב. שיבוא אליי, לבית שלי.”
“אתה עדיף שתבקר אותו.”
“אין לי זמן. אני בנסיעה.”
מיכאל חיבק אותה.
“נועה, נבנה הכול לבד. לא להיתקע בעבר.”
“זה מעליב. עבדתי קשה, הכול הלך לבית… אבל עכשיו, אפשר לחשוב רק על דבר אחד שייצא אותי מהבית?”
“אל תחשבי. כל מחשבה תשקיעי ביובל. אני אדאג. תמיד חלמתי על משפחה אמיתית. אלוהים יודע את זה, והוא לא ייקח לי אתכם.”
“מיכאל, מה עם הבדיקות?”
“עושים הכל. בינתיים, לא טוב.”
נועה בכתה בלי קול. אסור שיובל יבין.
“ד”ר מיכאל, מה יש לי בדם?”
“תשמע, יש לנו בדם תאי דם אדומים ולבנים. הם נלחמים.”
“מי מנצח?”
“כרגע הלבנים.”
“ומה בהמשך?”
“אתה עוזר לאדומים!”
“ממא, תסעו איתי לאנשהו… אני עייף…”
“נועה, אולי באמת לגרור אותו קצת לטבע? מזג האוויר מעולה, נטייל קצת ביער.”
האביב צבע את המקום באלפי פרחים. שלושתם טיילו ביערות, שמחו מכל פרח קטן, דשא רענן. לפעמים יובל היה מרוכז ואז משתתק.
“מה קרה חמוד, קשה לך?”
“אמא, לא להפריע. יש לי קרב ימי.”
החופשה נגמרה מהר. יובל התחיל להיראות רענן, אפילו אדמומיות חזרה ללחיים.
“אמא, איפה אבא?”
“בנסיעה, חמוד.”
“שוב? שיהיה…”
בחזרה לבית החולים שוב בדיקות. מנהלת המעבדה באה בעצמה.
“ד”ר מיכאל, לאן לקחת את הילד?”
“לשמורה ליד הבית, למה?”
“הדם שלו כמו חדש. רמיסיה. תקווה!”
מיכאל רץ בצהלה לחדר.
“יובל, מה עשית שם? אתה משתפר! נועה, אל תבכי. הוא מתאושש. מה עשית, בן?”
“אבא, זוכר שסיפרת לי על הקרב בין התאים? כל קרב ימי ניצחו האדומים.”
