קוראים לי שרונה, ואמא שלי כבר בת 89. לפני שנתיים היא עברה לגור אצלי, ומאז הבית שלנו פועל לפי הקצב השקט והמאורגן שלה. כמעט כל בוקר, רגע לפני שמונה, אני מזהה את הצליל בו היא קמה מהמיטה ולוחשת מילות חיבה לחתולה שלנו בת ה-23, מאכילה אותה באהבה כאילו הייתה ילדה קטנה.
אחר כך היא מכינה לעצמה ארוחת בוקר, יוצאת למרפסת, מתיישבת עם כוס קפה ופשוט מתעוררת לאיטה אל היום החדש. כשהיא מתחילה להרגיש ערנית באמת, היא לוקחת מטאטא ומנגבת את כל הבית (“כדי שלא אחליד”, היא תמיד מחייכת) וזה על שטח של כמעט 240 מטרים רבועים. אם מתחשק לה היא גם מבשלת משהו, מסדרת את המטבח ועושה כמה תרגילים פשוטים.
אחרי ארוחת צהריים יש לה זמן לעצמה: טיפוח פנים, שיער, וכל מיני טקסים קטנים כל יום משהו אחר. לפעמים היא שולפת את הארון הענקי שלה וממיינת בגדים מה לתת לי, מה להעביר לתרומה, ומה אולי לפרסם למכירה ביד2. אני צוחקת ואומרת לה:
“אמא, אם היית משקיעה את כל הבגדים האלה, היית גרה עכשיו בוילה בקיסריה”.
היא רק צוחקת ואומרת:
“אני אוהבת את הדברים שלי. חוץ מזה, בסוף הכל יהיה שלך אחותך ממילא אין לה טעם.”
להנאה שלנו, אנחנו משתדלות לטייל חמש פעמים בשבוע סביב הפארק ליד האגם תמיד סיבוב של חמישה קילומטרים. פעם בחודש אמא פוגשת את חברותיה. היא חובבת ספרים אמיתית ובאיטיות אך בנחישות קוראת את כל הספרים מהספריה שלי. כל יום היא מדברת בטלפון עם אחותה הגדולה, שמבוגרת ממנה בשנתיים, והיא גם באה אלינו פעמיים בשנה.
מלבד החתולה, האהבה הכי גדולה של אמא היא כמהפתיע טאבלט שנתתי לה לחנוכה. דרכו היא קוראת על סופרים ומלחינים אהובים, שומעת חדשות אלטרנטיביות, רואה מופעי בלט, אופרה וקונצרטים. לפעמים אני שומעת באמצע הלילה צלילים מהחדר שלה:
“אני חייבת כבר לישון אבל מישהי הדליקה פה שוב יוסי בנאי YouTube!”
אמא ואחותה באמת כאילו זכו בהגרלת הגנים. יש לי תמונה שלה שצילמתי לפני שנתיים, כשהיא טסה וגם אז התלבשה במיוחד לנסיעה.
“אני נראית נורא בתמונה!” היא אמרה.
ואני, כמו תמיד, עניתי:
“אמא, רוב האנשים בגילך כבר לא נראים ככה ולא חיים ככה.”
אחרי שנתיים עם אמא הבנתי שאני רוצה להיות כמותה אישה שמעוררת בי השראה להמשיך לנוע ולהוקיר כל יום.
