הבחירה
“ומתברר שאסף בכלל נשוי עמוק עמוק…” נאנחה מיכל, ישובה על ספסל בגן הציבורי, כשהיא מחזיקה בכיס את טופס ההפניה לאשפוז.
השכנות בחדר במעונות קנאו בה, כשראו אותה מסתובבת עם אסף בחור כהה עיניים, מבריק ומטופח, עם חיוך שממיס. הן חשבו שנפל לה מזל עם גבר כזה ג’נטלמן. אבל באמת, על מה יש לקנא?
מיכל התכווצה, נזכרת בפגישה הראשונה והאחרונה שלה עם אישתו של אסף, שארבה לה בשער הכניסה למפעל כדי להסביר לה מה בדיוק קורה פה.
שלום, את בטח מיכל פתחה האישה.
מי את? נבהלה מיכל, מופתעת מהמבט החודר של האישה הגבוהה עם השיער הבהיר כמעה.
אני הדס אשתו של אסף רון.
מה?
מה ששמעת!
עוד אחת מהתמימות אמרה הדס בקרירות אתן אף פעם לא תיגמרו, הציידות אחרי אושר של נשים אחרות.
תסלחי לי, מי את שתדברי אליי ככה?
הדס אחזה בעדינות בזרועה: אני אשתו החוקית. ראיתי אותך איתו. במקום שתתביישי לגמרי ותיעלמי מפה, את עוד מתחצפת… כנראה שאת פשוט לא מהסוג שמבין מה זו דרך ארץ.
כבר היו לו כמוך עיניה בחנו בהערכה אפשר למנות אותן באצבעות הידיים והרגליים.
התקשרת עם נשוי בושה וחרפה!
הוא גבר, צייד. את מבינה?
את רק הרפתקה חולפת. ברגע שימאס לו הוא כבר לא יזכור את שמך. תתרחקי ממנו.
אגב, יש לנו שתי בנות. הנה, תמונת משפחה. שלפה מהתיק והושיטה למיכל ההמומה. זה אנחנו בירושלים, לפני חודשיים…
למה את שותקת?
מה את רוצה ממני? תסתדרי את עם בעלך.
אני אסתדר איתו, אל תדאגי! הוא בדיוק התחיל לעבוד במפעל. המשכורת טובה ואז הגעת ועשית לו חיים קשים.
אל תאמיני להבטחות. אסף בכלל לא חושב להתגרש. סתם מאכיל אותך סיפורים. בת כמה את, שלושים?
עשרים וחמש! מחתה מיכל בפגיעות.
אפילו יותר טוב. תספיקי להתחתן ולהקים משפחה, אז עזבי את אסף בשקט.
מיכל סגרה את פיה, הליכת רגליה כושלות. הלב שלה נשבר בפתאומיות אל מול האישה שפרצה לתוך עולמה, והכל התפוגג: התקווה, החלומות, האמונה בטוב שבאהבה.
בוגד… פלטה מיכל, גרון חנוק, אבל היא לא יכלה לאפשר לעצמה להישבר בפומבי. לא רצתה רכילות מהקולגות בעבודה.
באותו ערב, כאילו כלום לא קרה, הופיע אסף עם זר פרחים ענק. עיניה נפוחות היא סילקה אותו, למרות שבועותיו לאהבת עולם והבטחות שכבר מזמן אין כלום בינו לבין אישתו. הוא לא ניסה יותר. שבועיים חלפו בהם לא יצר קשר, וכשראה אותה עבר לצד השני.
צרה באה בצרור. הבחילות בבוקר והסחרחורות בהתחלה חשבה שאלה רק עצבים. אך לאט לאט כרסם בה הפחד. אהבתה לנאיבי הזה הפכה למציאות מוחשית וקשה.
“שישה שבועות,” קבע הרופא “כמו פסק דין.”
מיכל נבהלה מהמחשבה להיות אם חד הורית. נדמה לה שכולם יודעים, שכולם שופטים אותה. בטחה בגבר שלא באמת הכירה. אסף הסתיר ממנה שהוא נשוי. איך יכלה לנחש? הרי לא ענדה טבעת. והוא בעצמו ביקש לשמור את הקשר בסוד במפעל.
רימו אותה, וקל זה לא עשה לה. כל השמועות רק הגדילו את הצער. האישה ההיא הכול כבר דיברו עליה ועל “הפרק ההוא”.
אני בהריון לחשה לו בארוחת צהריים, מובסת.
אני אתן לך כסף, רק תסגרי עניין פלט.
למחרת התפטר אסף נעלם לנצח מחייה.
מיכל הרגישה שאין לה לאן לברוח. למרות אזהרות הרופא, לקחה את ההפניה ל”הליך”.
והנה היא יושבת שם, אוחזת בנייר כאילו הוא מחייה אותה.
ממהרת? שאל צעיר בחליפה, מתיישב לצד מיכל עם זר ענק של חרציות אדומות.
אה? מבטה העייף התיישב עליו.
השעון שלך. הוא מתקתק מהר. אמר, מחייך לעומת השעון המוזהב שעל ידה.
תמיד אצלי הוא עשר דקות קדימה… מתקנת כל הזמן, לא עוזר. ענתה מיכל באדישות.
איזה מזג אוויר נפלא. נכון? ממש סתיו מושלם. אמא שלי אוהבת את התקופה הזו. היא תמיד אומרת שביום כזה קיבלה החלטה נכונה ולא התחרטה לעולם.
את יודעת? המשיך הצעיר אמא שלי היא הכל בשבילי! אחז באגודל בגאווה. חייב לה כל מה שיש לי.
ומה עם אבא? נפלט למיכל.
אף פעם לא סיפרה עליו. כנראה מכאיב לה. לא רוצה לשאול…
אני כרגע הייתי בראיון עבודה. תארי לך, בחרו בי מכל עשרה אנשים, ואני בכלל חסר ניסיון. אני עדיין לא מאמין…
אמא שלי עודדה אותי להאמין בעצמי.
את יודעת מה אעשה עם המשכורת הראשונה? אקנה לה חופשה בים. אף פעם לא הייתה בים.
ואת? היית?
לא מבטה נקשר בעניבה הבורדו שעל צווארו.
הבחור היה מלא אור, כולו מאושר.
מתנה מאמא. אמר בגאווה, ליטף את העניבה בהתרגשות.
אולי אני מעיק, אבל יש לי הרגשה שאת צריכה לדבר, את כל כך עצובה…
הפרעתי לך בשטויות שלי?
מיכל הנידה ראשה, והופתעה לגלות שהוא בכלל לא מפריע לה. הוא הצליח לחלץ אותה מתוך המחשבות השחורות. האהבה העוצמתית שלו לאמא עוררה הערכה.
“אהבה כזו זכות גדולה…” חשבה בהבנה חמה. “הלוואי שלי היה כזה בן”
אני זז… אימא מחכה ודואגת… את, אל תמהרי!
מה?
התכוונתי לשעון שלך חייך.
אה… חייכה אליו מעט.
כעבור רגע נעלם. מיכל שלפה מהכיס את הטופס שחששה לאבד וקרעה אותו פיסות קטנות.
ישבה עוד דקות ארוכות על הספסל, שואפת עמוק את אוויר הסתיו.
פתאום הרגישה שקטה ושייכת בזכות זר המילים של זר שכה נגע בלבה.
היא לא לבד. מישהי גידלה לעולם בן נהדר. חבל שרק לא שאלה לשמו. זה כבר לא משנה…
הבחירה נעשתה.
***
עשרים ושלוש שנה לאחר מכן…
אמא, אני כבר מאחר קרא תומר מהמסדרון, בעודם עומדים מול המראה. אימו עוזרת לקשור עניבת בורדו שנקנתה לכבוד ריאיון העבודה החשוב.
אולי נוותר על זה?
זה בשביל הביטחון. תאמין לי, יהיה בסדר ענתה מיכל בגאווה, נסוגה לאחור להביט בבנה.
זה מרגש… מה אם…
זוהי הדרך שלך. ענה בדיוק לשאלות, ואל תשכח לחייך. אתה מקסים.
בסדר, אמא. תומר נישק אותה בלחי ויצא לדלת.
מיכל ליוותה אותו במבטה מהחלון, צופה איך בנה, הדבר הכי יקר בעולם, צועד בחיוך לעבר התחנה.
פתאום רעדה איפה היא כבר ראתה את כל זה?
הבחור ההוא בגינה, לפני עשרים שנה…
ותומר בחליפה נראה כמו אותו צעיר…
איך אפשר? אולי הגורל רצה להראות לה דרך מי היא מתלבטת לוותר ולעשות את הבחירה הנכונה.
ולמה לא שאלה לשם אמו? הרי הם היו בערך בני אותו גיל.
אבל עכשיו זה לא חשוב…
הכל הסתדר בדיוק.
לאחר הצהריים, תומר שב עם זר ענק של חרציות בורדו, בדיוק כמו העניבה, ובישר לאמו שהתקבל לעבודה.
ולראשונה הבטיח ניסע לים, את הרי אף פעם לא היית שם.
הגיע הזמן שהוא ידאג לה. הוא יזיז הרים, יהפוך נהרות מה שלא יהיה.
וכך, למרות קשיים, מיכל ידעה היא עשתה את הבחירה הנכונה.
וזה מה שיהיה!
