Of course! Please provide the original title you’d like adapted and rewritten for Hebrew/Israeli cul…

בחירה
“ואני מגלה שלמעשה אלעד נשוי עמוקות…” נאנחת שלווה, יושבת על ספסל בכיכר ומוחזקת בכיסה טופס הפניה לוועדה.
השותפות שלה בדירה במעונות היו מקנאות לה, בכל פעם שהייתה רואות אותה עם הגבר הכהה הנאה, מגולח למשעי, ועל פניו עיניים תכולות הן חשבו ששלווה נפלה על בחור מוצלח. בסוף, לא היה במה לקנא.
שלווה הרגישה צמרמורת, נזכרת בפעם הראשונה והאחרונה בה פגשה את אשתו של אלעד, שארבה לה ביציאה מהמפעל כדי לשים דברים על דיוקם.
אז שלום! אם אינני טועה, את שלווה? פתחה היא.
סליחה, מי את? נבהלה שלווה והסתכלה בחשד על האישה הגבוהה והדקה, שיערה בהיר אפרפר.
אני מיכל אשתו של אלעד בר-אל.
סליחה?
לא שמעת?
עוד אחת מאלה… אמרה מיכל בשקט כמה כאלה מסתובבות, לא תיגמרו לעולם, מחפשות את האושר של מישהי אחרת.
את לא מתביישת?
תקשיבי תפסה מיכל קלות בזרועה מי את שתדברי אלי כך?
אני האישה החוקית שלו. ראיתי אותך עם בעלי, ואת עוד מרשה לעצמך להתייפייף? במקום להתנצל ולהיעלם מהעולם? ככה מתנהגים אנשים הגונים, אבל זה לא מה שאני רואה כאן.
כמוך היו כבר אין ספור. לא תספיקי לספור על אצבעות הידיים והרגליים.
הסתבכת עם נשוי, בלי בושה.
אלעד הוא גבר, הוא צייד, את מבינה? בשבילך את רק הרפתקה קטנה. ינסה, ויעלם כאילו לא היה. תתרחקי ממנו.
יש לנו שתי בנות, רוצה לראות תמונה משפחתית? הוציאה מיכל תמונה והושיטה לשלוה הנדהמת. הנה! הוכחה לאהבה גדולה וטהורה. זה אנחנו באילת לפני חודשיים…
למה את שותקת?
ומה את רוצה שאני אעשה? תטפלי בבעלך בעצמך.
בוודאי. הוא עובד פה רק לאחרונה, השכר טוב, ואז הגעת את.
תעזבי בזמן. אל תאמיני להבטחות, אלעד לא מתכוון להתגרש. אל תבזבזי את זמנך. בת כמה את? שלושים?
עשרים וחמש! ציינה שלווה בכעס.
אז עוד תקופה. תספיקי להתחתן ולהביא ילדים משלך. תעזבי את אלעד שלנו.
שלווה לא נשארה לשמוע עוד. ברגליים כבדות התרחקה מהאישה שפרצה בפתאומיות לתוך עולמה המאושר והחריבה אותו יחד עם כל התקוות והחלומות.
בוגד… רטנה שלווה, כשגרון נחנק, אך בחוץ לא רצתה לחשוף את רגשיה מול כולם. לא רצתה שידברו עליה בעבודה.
בערב, כאילו כלום לא קרה, הגיע אלעד אליה עם פרחים. עיניה הנפוחות גרמו לה לטרוק את הדלת בפניו, למרות ההבטחות לאהבה נצחית ולגירושין כי הם כבר מזמן לא בני זוג.
שבועיים לקח לשלוה להתאושש. אלעד לא הציק לה עוד, העמיד פנים שאינו מכיר אותה, סובב את פניו כשנפגשו.
צהרת לא באה לבד… את הבחילות בבוקר והסחרחורות שלהווה חשבה בתחילה נובעות מעומס רגשי, היא קלטה מהר מאוד הרגש הבוער והתמים שלה עם אלעד השאיר חותם.
“שישה שבועות,” נשמע לה כמו גזר דין.
שלוה פוחדת: היא לא רוצה להיות אם חד הורית. נדמה לה שכולם יודעים ועכשיו שופטים אותה בלב: כיצד האמינה לגבר שזה עתה הכירה.
אלעד הסתיר ממנה שהוא נשוי. מה כבר יכלה לעשות? לבקש תעודת זהות בפגישה הראשונה? טבעת לא הייתה לו, הרי לא כל נשוי עונד טבעת.
איך לא חשדה בו כשדרש להסתיר את הקשר בעבודה?
הוא רימה אותה, אבל זה לא מנחם אותה. להיפך הרכילויות על ביקור מיכל מוסיפות לה בושה.
אני בהריון. אמרה לו בהפסקת הצהריים, ברגע של ייאוש.
אני אתן לך כסף, תעשי מה שצריך פלט אלעד בקרירות.
למחרת הוא עזב, נעלם מחייה לתמיד.
שלווה הבינה שאסור להדחות. למרות חששות הרופאה, היא לוקחת את ההפניה ל”הליך”.
הנה היא יושבת על הספסל, מוחזקת את הטופס חזק, פוחדת לאבד אותו.
ממה את ממהרת? שאל בחור בחליפה, מתיישב לידה ובידיו זר אדום ענק של חרציות.
סליחה? שאלה בעיניים כבויות.
השעון שלך רץ מהר חייך והצביע על שעון הזהב שבידה.
תמיד עשר דקות מוקדם. אני מתקנת אותו כל הזמן, ולא עוזר. עונה שלווה באדישות.
איזה יום נהדר היום. נכון? זו ממש קיץ ישראלי. אמא שלי אוהבת מאוד סתיו חמים שכזה תמיד אמרה שביום סתווי כזה עשתה החלטה טובה, והיא לא מתחרטת.
את יודעת, התלהב, אמא שלי היא הכי טובה בעולם! שלף אגודל. אני מאוד מודה לה.
ואבא? נשמעה השאלה משלוה מאליה.
על אבא היא לא מדברת אף פעם, ואני לא לוחץ. רואה שזה קשה לה…
אני בדרך מראיון עבודה. תארי לך, בחרו אותי מעשרה מועמדים, למרות שאין לי ניסיון בכלל. בקושי מאמין…
אמא נתנה לי אומץ.
וכבר החלטתי המשכורת הראשונה אקנה לה טיול לים. אף פעם לא ראתה ים.
ואת? היית בים?
לא. ענתה שלווה והביטה על עניבת הבורדו של הבחור.
חמוד. ניכר בו שמח באמת.
מתנה מאמא ליטף עניבה בגאווה, ראה היכן נחה עינה.
בטח אני מעיק עלייך עם הדיבורים שלי, אבל רציתי לשתף אותך בשמחתי. את נראית כל כך עצובה…
נדמה לי שצריך לך מישהו לשוחח איתו. אני מדבר יותר מידי?
שלווה הנידה בראשה. כלל לא העיק עליה עזר לה לצאת מהמחשבות הכואבות. ואהבתו הרבה לאמו עוררה בה הערכה עצומה.
“אהבה מסורה שכזו!” חשבה, מתבוננת ומאזינה בעניין “כמה אמא שלו התברכה… כזה בן הייתי מאחלת לעצמי…”
אני חייב לרוץ. אמא מחכה ודואגת… אל תמהרי!
מה, סליחה?
דיברתי לשעון שלך צחק.
אה חייכה והשיבה לו חיוך.
כעבור דקה נעלם בין האנשים. שלווה הוציאה מהמגירה את הטופס ההוא, שעד לפני רגע פחדה לשחרר וקרעה אותו לפיסות.
היא נשארה לשבת עוד זמן רב, נושמת את אוויר הסתיו החמים.
לבה נהיה קל וחם בזכות אותו זר-דברן הלא מוכר, שהרגיש כך קרוב.
היא כבר לא לבד. מיכל גידלה לבד בן נהדר… חבל שרק לא שאלה לשלום שמו.
אבל מה זה משנה…
הבחירה נעשתה.
***
עשרים ושלוש שנים אחרי…
אמא, אני מאחר. עמד מול הראי אופק, כשהיא קושרת לו עניבת בורדו חדשה, שנקנתה במיוחד לראיון העבודה הראשון שלו.
אולי תוותר?
זה בשביל הביטחון. תאמין לי, הכל יהיה טוב. ייקחו אותך סיימה שלווה את הקשר והביטה בו בגאווה.
אני מתרגש… ומה אם…
זה המקום שלך. תענה לשאלות, תחייך אי אפשר לעמוד בפניך.
טוב, אמא אופק נישק את לחיה ומיהר החוצה.
שלווה ליוותה אותו במבט מהחלון היא רואה את היקר לה מכולם פוסע בביטחון לתחנה.
ופתאום רעדה עברה בה, ממש כמו חשמל
היכן כבר ראתה את זה?
הבחור ההוא בכיכר, לפני יותר מעשרים שנה…
ועכשיו, אופק בחליפה נראה לה בדיוק כמוהו…
שנים נדחקו הזיכרונות, ועכשיו הכל חי, ברור.
איך זה ייתכן?
אולי זאת הייתה דרכה של הגורל, להראות לה בעיניה שלה, ממי כמעט ויתרה להוביל אותה בדרך הנכונה.
איך לא שאלה אז לשמו, הרי היו צעירים כמעט באותו גיל? מי הייתה אמו?
אבל עכשיו זה כבר לא חשוב…
הכל הסתדר מדהים…
לאחר הצהריים חזר אופק עם זר ענק של חרציות בורדו, תואם לעניבה, ובישר שנתקבל לעבודה.
הבטיח להם טיול לים היא מעולם לא הייתה בים.
הגיע הזמן שהוא יפנק את אמו. בשבילה יזיז הר ויסיט נהר.
כמה אתגרים עמדו בפניהם, פעמים שהיה לה רק להיטמע בו והכל נשכח.
הם שרדו הכל, התמודדו ולא נשברו.
שלווה מעולם לא הצטערה שבחרה ללדת אותו.
עשיתי את הבחירה הנכונה.
ככה זה צריך להיות.