Of course! Please provide the title you would like me to rewrite and adapt.

קופסה עם הבטחות שאבדו
מזה זמן מרגישה שירה שמשהו מוזר מתרחש בביתה. זה לא רק היא ובעלה, יש שם עוד מישהו. לא, לא רוח רפאים. רוחות, בעיניה, הן ישויות רציניות: אם בכלל יופיעו, לא יעשו זאת כדי לשחק משחקים של כלום.
אבל פה ענייני יום-יום ממש. כמו שובבון קטן שמתרוצץ וחומק.
בהתחלה נעלמו לה גרביים של הספורט. כמובן, אחד-אחד. סביר היה להעלים עין אם לפחות היו נעלמים במכונת הכביסה כל ישראלית יודעת שזה קורה. אבל דווקא הלבנים עם הפס האדום שהיא נעלה בהליכתה על הטיילת בתל אביב, תמיד נחו לה מול העיניים בתוך המגירה, כמו גוערים: “מתי נגעה בנו לאחרונה?”
ופתאום איננו. אחד בלעדיו, ולמחרת השני.
כעבור שבוע הופיעו שוב, באותו מקום בדיוק. מגולגלים כמו חלזונות, ועליהם פתק קטן מנייר עכור. האותיות באות מכונה אך רועדות כאילו נוספו ביד:
“הזנחת אותנו 127 יום. ספרנו.”
“זה אתה, דותן?” תקפה את בעלה ששכב ושלף עיתון בבוקר שבת. “רמז עדין שאני שמנה וצריכה לחזור לאימונים?”
“ממש לא!” ענה דותן בתמיהה וכעס.
“סבבה…” משכה שירה בכתפיה, גם אם לא האמינה לגמרי. דותן כבר עשה מתיחות דומות בעבר.
ואז נעלמה סיכת הראש האהובה שפעם תמיד הייתה מונחת על מדף המראה בכניסה. ובמקביל, הליפסטיק היקרה שלה, המיועדת “רק לאירועים מיוחדים”, נעלמה מתיק היד.
מצאה אותן לבסוף בתוך ארון המטבח, בין קופסאות הקוסקוס והפתיתים. גם כאן פתקים.
על הסיכה:
“תבחרי כבר, תספורת קצרה או ארוכה? עייפתי מהיעדרויות ממושכות ופתאום את מתגעגעת.”
על הליפסטיק:
“וכשבפעם האחרונה באמת היה ‘אירוע מיוחד’? אני בדרכי להתייבשות.”
“זה כבר לא מצחיק,” ירקה שירה, טופחת על כתפו של דותן הרדום בסלון.
“איבדת את זה לגמרי? בא אלי כזה דבר?!” התעצבן.
לא היה בזה טעם; דותן לא אידיוט, ולשירה התחילה לכרסם דאגה קטנה.
התחילה לבדוק כל דבר פעמיים, שלוש. אפילו פנתה לרופאת המשפחה. הדוקטורית התמוגגה: “הזיכרון שלך טוב משלי!”
אבל החפצים המשיכו להיעלם עטייה האהובים, חולצת הפסים, קרם ידיים.
והשיא: צרור המפתחות לבית ההורים בקיבוץ. דותן הלך שבוע ומלמל בכעס.
שירה נהייתה דרוכה, לא יכלה לישון, מבועתת מכל רעש בבית, כל הזמן מחפשת את הטלפון, את המפתחות, את הארנק.
אבל באותה שבת קרה הלא-יתואר.
החליטה סוף-סוף לעשות סדר בחדר הארונות. פתאום מוצאת קופסת נעליים ריקה ובתוכה כל הדברים שנעלמו. מסודרים יפה כאילו הם מוצגים בשוק הפשפשים ביפו.
החולצה מכורבלת עם חצאית פליסה קצרה. פתק:
“עוד לא שכחת לרקוד?”
העטים צבעוניים, מסודרים כמו תלמידים בשורה:
“כשאת בלחץ את נוגסת בנו. קשה לנו כך.”
המפתחות מקושרים מחזיק כאילו הם מחזיקים ידיים:
“רק התגעגענו, קפצנו לסיבוב כבר כמעט ולא נוסעים לחדר של סבא. בניגוד לאחרים, חזרנו בעצמנו.”
שירה נבוכה.
בפתקים נשמע משהו עוקצני, חכם וגם מעט עצוב כמו צד נסתר של שירה עצמה, גרסה של חייה בה היה זמן לשוחח עם דברים.
רצתה לסגור את הקופסה כשראתה פתק קטנטן אפור, בלי חפץ מצורף. רק פתק עם אותיות רוטטות ודמעות של דיו:
“הבטחת לילדה ההיא במראה שתגשימי ונהיייה ציירת.
אני הילדה.
כל כך בודדה פה, בקופסה של הבטחות שאבדו ותקוות שלא נולדו.”
שירה התיישבה על הרצפה, גבה לצידי המדפים הדחוסים, והזיכרונות זרמו…
הנה היא בגן הילדים ברמת גן, לשונה בחוץ בציור של בית, שמש, אבא, אמא ואחותה.
הנה שיעור הציור בתיכון וההתרגשות כשתחושת המים מזיזה את הגואש על הדף.
הניחוח השמן בבית יצירה. השקט במוזיאונים. כל מברשת מנגינה קטנה. פטפוטי המרצה.
פעם חשבה שזו תהיה דרכה.
אחר כך תחביב.
אחר כך…
שום דבר.
לא כי לא הספיקה, אלא כי כל הזמן דחתה. משהו אחר דחק, עודף חוסר זמן; ולא הרגישה מתי נעלם הרגש כמו שנעלמו הגרביים, העטים והמפתחות.
העבירה אצבע על הפתק האחרון, והוא הרגיש חי, חמים ומתרעד. או אולי היה זה הדופק שלה?
האם עוד יום שגרתי בקניון או עוד ספר מתח חשובים מהמנגינה ההיא?
בלילה התהפכה שוב ושוב במיטה. בשתיים יצאה באנחה מהשמיכה.
“לאן את הולכת?” מלמל דותן מנומנם.
“תמשיך לישון,” לחשה.
איפשהו בין הארגזים ידעתי שאמצא את הצבעים הישנים, חשבה שירה, חוצה את המסדרון ובעוברת מול המראה בכניסה פוגשת את עיני הילדה ההיא. מפוחדות, אבל נוצצות פתיל קטן של תקווה.