תשמע, אני בן 46, מהנדס בניין כזה כבר כמעט עשרים שנה עובד באותה חברת בנייה בארץ, נוסע לאתר פה, פרויקט שם, מגיע מוקדם, חוזר מאוחר, תמיד דייקן. מהאנשים האלה שמסיימים משימות בזמן, לא מחסירים יום בעבודה, לא מאחרים בתשלום. אשתי כל הזמן אמרה שלא חסר לה כלום איתי, ותכלס זה היה נכון. בית מהודר ברמת השרון, רכב חדש, הילדים במוסדות חינוך טובים, חופשה שנתית באילת או בכפר הנופש בצפון, מקרר תמיד מלא, החשבונות משולמים בזמן.
היא בכלל עם תואר בגננות. בהתחלה, אחרי שהתחתנו, עבדה במערכת החינוך, אבל כשנולדו הילדים החליטה להישאר בבית. לי זה הרגיש הכי טבעי בעולם אני מפרנס, היא דואגת לילדים. הייתי בטוח שזה השילוב הנכון ושהצוות שלנו חזק.
השגרה כבר הפכה למשהו קבוע. יוצא מהבית לפני שבע בבוקר, חוזר אחרי שבע בערב, עייף, מלא מחשבות על פרויקטים, לוחות זמנים, תקציבים ב. היא חיכתה עם ארוחת ערב מוכנה, הילדים אחרי מקלחת, הבית נקי. סיפרה לי מה עבר עליה ביום, ואני עניתי קצר, לא כי לא אכפת לי פשוט לא היה לי כוח.
בשבתות, רציתי רק לנוח. היא רצתה שנצא, נטייל, נדבר, נתכנן כמשפחה. אני העדפתי להישאר בבית, לראות קצת טלוויזיה או לתפוס תנומה. אם ממש התעקשה לדבר עלינו, אמרתי שאין טעם לחפש בעיות כשאין שאנחנו משפחה יציבה, ושכולם מסביב היו שמחים להיות במקום שלנו.
במפגשים עם המשפחה והחברים, תמיד הייתי “הבעל המושלם” נאמן, חרוץ, אפשר לסמוך עליו. היא קיבלה הרבה מחמאות על זה שזכתה בכזה בן זוג. בסופו של דבר, בלי ששמתי לב, התחיל להיראות לי שזה מספיק.
עם השנים היא הפסיקה לבקש ממני דברים. לא לחצה שנצא, לא ויכוחים, לא דמעות. פרשתי את השקט שלה כבגרות. לא הבחנתי שהיא מתחילה לבנות לעצמה חיים חידשה קשרים עם חברות מלפני, התחילה לעבוד חלקית, השקיעה יותר בעצמה. חשבתי שזה פשוט מרחב שלה.
יום אחד אחרי ארוחת ערב, ביקשה לדבר ברוגע, בלי דרמות ובלי האשמות. סיפרה שכבר שנים מרגישה לבד, שאני אמנם לידה פיזית, אבל לא באמת נוכח לידה. עניתי לה מה שחשבתי תמיד שאני בעל טוב, שלא התרשלתי, שכל מה שיש לנו זה בזכותה ובגלל הילדים.
היא הביטה בי בעיניים שקטות ואמרה משפט שעד היום כואב לי:
“חיים שלי, אף פעם לא חשבתי שאתה לא בן אדם טוב; רק לא הייתי בטוחה שאתה באמת השותף שלי.”
לא היה מישהו אחר. לא הייתה בגידה. רק עייפות. היא לקחה תיק קטן וכמה דברים אישיים, עזבה, והשאירה איתי את הילדים. אני נשארתי באותו בית נוח, אבל פתאום ריק לגמרי.
עם הזמן הבנתי דברים שלא ראיתי. שלא חיבקתי אותה כמעט אף פעם בלי שהיא ביקשה. שלא באמת שאלתי מה שלומה. שהחלפתי יציבות באהבה. נתתי לה ביטחון ושקט, אבל לא נוכחות אמיתית.
היום, אני עדיין המהנדס המקצועי, עדיין אחראי. הילדים אוהבים אותי, אף אחד לא מסתכל עליי בעין עקומה. אבל יש ערבים שאני תוהה אם הייתי קצת פחות “מתוקתק” ויותר נוכח, אולי היה יכול להיות אחרת.
כי עכשיו אני יודע משהו שפספסתי שנים:
לא מספיקה להיות אדם טוב צריך לדעת גם להיות האדם שבדיוק אותו השני צריך.
